המקנה קלג

דוקא בא"י אבל בח"ל לא נאסרו למפרע כדאמר בירושלמי דאוכלין מה, שתגרי נכרי' מוכרין להם וצ"ל דבאמת ליכא למילף לאסור בח"ל אלא בכלאים שלא הי' לו שעת הכושר וכן צ"ל לקמן בתוס' בד"ה הערלה וכו' וז"ל וא"ל דערלה מיהא ניחא בק"ו דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו ולפמ"ש איכא למיפרך מה לכלאים שכן היה לו שעת הכושר משא"כ בערלה וצ"ל דמשדך ממעטינן אפי' כלאים שלא הי' להם שעת הכושר דהיינו הגידולי' שלא הי' להם שעת הכושר ומינייהו עבדינן יוכיח לערלה ובזה מתורץ ממילא קושי' התוס' בד"ה וה"ה בערלה וכו' דנילוף ק"ו לתרומת ומעשרות דאיכא למיפרך מה לחדש שלא הי' לו שע"ה משא"כ בתרומת ומעשרות שהי' להם שע"ה קודם המירוח ודו"ק

שם וה"ה שינהגו וכו'. הקשו המפורשי' לר"ש מאי דריש בקרא דשדך דלכלאי זרעי' א"צ כמ"ש התו' לקמן דף ל"ט בד"ה האי למעוטי וכו' ועמ"ש שם בס"ד ונראה דלכאורה יש לדקדק דלא אמר ר"ש ק"ו לכלאים בארבעה מה חדש שלא נעבדה בו עבירה ק"ו לכלאים דנעבדה בו עבירה כדאמר בפסחים כה"ג ולכאורה הי' נראה מזה ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דקיי"ל כר' יאשי' דאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו לענין איסור זריעה אבל לענין איסור אכילה אפי' במין אחד אסור בכרם כדכתיב סיפא דקרא פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם וא"כ י"ל דר"ש בא למילף אפי' לכלאים שלא נעבדה בו עבירה והיינו דפי' רש"י ז"ל בד"ה כלאים שאסורין איסור עולם זרע חיטה וחרצן וכו' כוונתו אע"ג דקיי"ל כר' יאשי' דאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן מ"מ ר"ש בא למילף אפי' לחיטה וחרצן שלא נעבדה בו עבירה בזריעתה וה"ה די"ל דבא למילף שלא במפולת יד ולפ"ז לא אתי שפיר לפי' הר"ר י"ט שכתבו התוס' אך העיקר נראה בזה דאף דר"ש ס"ל דכלאים נוהג בח"ל היינו איסור אכילתה אבל לענין איסור זריעתה מודה ר"ש דאין בהן איסור בח"ל אף דאיכא למילף בק"ו מהרכבת האילן דאסור להרכיב אפי' בח"ל כדיליף לקמן מהקישא דבהמתך אף דאין בו איסור אכילה והנאה כ"ש כלאי הכרם אפ"ה ממעטינן ממיעוטא דשדך דאין בו איסו' מן התורה בח"ל ובזה מתורץ מה שדקדקו המפרשים לת"ק דמתני' דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל למה לי שדך למעוטי כלאים ולפמ"ש אתי שפיר דצריך למעט איסור זריעה דלא נילוף מהרכבת האילן ולפ"ז ממילא מתורץ דלא מצי למתלי' איסור אכילתו בח"ל משום שנעבדה בו עבירה דהא מודה ר"ש דאין עבירה בזריעתה בח"ל וזה אינו שייך לומר דמשום שנעבדה בו עבירה כשזרוע בא"י שיאסר אכילתה בח"ל אך לפ"ז צ"ל דס"ל לר"ש כמ"ד בסנהדרין דף ס' דאין בן נח מצווה על הרכבת האילן דאל"ה ליכא ק"ו מהרכבת האילן דאיכא למיפרך מה להרכבת האילן שכן נוהג בבן נח כדפריך הש"ס בכה"ג בריש פ' גיד הנשה ותו דכיון דנצטוו בו בני נח אין שייך לחלק לגבי בן נח בין א"י לח"ל וממילא דאפי' לגבי ישראל אין לחלק דליכא מידי שלבני נח אסור ולישראל שרי ואע"ג דאית לי' האי גז"ש מה בהמתך בהרכבה לענין שיאסור בח"ל לישראל כמ"ש התוספות בסנהדרין

שם בד"ה חוקי' שחקקתי לך וכו' ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"א דס"ל דאין ערלה בח"ל ולפמ"ש התוס' ד"ה ערלה ע"כ צ"ל הא דלא יליף מחדש משום דס"ל שדך דכתיב גבי כלאים יוכיח היינו דלשיטתו אזיל דס"ל בסנהדרין דבני נח נצטוו על הרכבת האילן וא"כ לא בא קרא דשדך למעט איסור זריעת כלאי' בח"ל מק"ו מהרכבת האילן דהא איכא למיפרך דמה להרכבות אילן שכן נוהג בבני נח וע"כ למעט איסור אכילתו דלא נילוף ק"ו מחדש וה"ה לערלה ודו"ק

בתוס' ד"ה שאין איסורו וכו'. ואיכא למ"ד התם האיר המזרח מתיר וכו' עיין במהרש"א ז"ל שהקשה דאיכא למימר אפכא דעיקר האיסור עד העומר ויש היתר לאיסורו בהאיר המזרח ויש ליישב ע"ש נראה דכוונתו די"ל כיון דכתיב ברישא דקרא לא תאכלו עד עצם היום הזה א"כ למ"ד האיר המזרח מתיר עיקר האיסור אינו אלא עד האיר המזרח וכדאמרינן במנחות דהאי דקאמר עד הביאכם את העומר אינו אלא למצוה ולא שייך בזה היתר לאיסורו אלא למ"ד דעד עצם היום הזה היינו סוף היום הזה א"כ הבאת העומר הי' מתיר לאיסורו ועמ"ש עוד בזה בסמוך: בתוספות ד"ה וה"ה לערלה וכו' הר"ר משה מפונטייזא מפרש וכו' דערלה יש היתר לאיסורו ע"י ב"ד וכו' ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל דיש לדקדק דלמה כתבו התוס' כסליו ולא חודש טבת משום דדרכו להיות חסר וכו' והדר נקטי אדר אף דדרכו להיות חסר ויש ליישב עכ"ל. ונראה דכוונתו דבשנה מעוברת אדר ראשון פעמים מלא אך לכאורה יש לדקדק דהוי לי' למימר דבשנה מעוברת ביד הב"ד לעשותה פשוטה ולהקדים היתר חדש חודש שלם ותו יש לדקדק דלמה לא כתבו בערלה ביד ב"ד להקדים שנה שלימה דהא אמרינן בר"ה דאם נטע והבריך שלשים יום קודם ר"ה כיון שהגיע ר"ה עולה לו שנה שני' נמצא אם נטע בר"ח אלול ביד הב"ד לעבר אלול ועולה לו ר"ה לשנה שני' ונראה דלא נקטי הכא משום דלשון יש היתר לאיסורו משמע דאם לא הי' עושין הב"ד שום מעשה ממילא הי' אסור וביד הב"ד לעשות פעולה להקדים ההיתר והיינו כשמחסרין הב"ד את החודש ע"י שמקדשין את החודש השני. נמצא שעל ידי מעשיהם מקדימין ההיתר. משא"כ אם יעשו אלול מעובר שאין זה ע"י מעשה הב"ד נעשה מעובר וההיתר הוא ממילא אין זה בכלל היתר לאיסורו דזהו זמנו וכן בעיבור השנה כיון דאם אין הב"ד מעברין את השנה לעשותו אדר ממילא מתחילה חודש ניסן אין זה בכלל היתר לאיסורו ובזה מיושב ממילא מה שהקשה המהרש"א ז"ל לעיל בתוספות ד"ה שאין איסורו וכו' קצת קשה דאיכא לפרושי בהיפוך למ"ד האיר המזרח מתיר דיש היתר לאיסורו כי ליכא עומר ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא כשעושה מעשה להקדים ההיתר מיקרי יש היתר לאיסורו אבל בהאיר המזרח כיון דמעצמו בא זהו זמנו ודו"ק

בד"ה וה"ה ערלה וכו' וא"ת טבל וכו' כבר כתבתי דיש למיפרך מה לחדש שכן לא היה לו שעת הכושר ועוד נראה לענ"ד די"ל חלה תוכיח דאין היתר לאיסורו ואפ"ה אמרה התורה בפי' והיה באכלכם מלחם הארץ ואפשר דהתו' הקשו כן אליבא דרב הונא ברי' דרב יהושע דס"ל בכתובות דף כ"ה דתרומה בזמן הזה דאורייתא וחלה בזמן הזה דרבנן א"כ ליכא למפרך חלה תוכיח דמה לחלה שכן אינו נוהג אלא בזמן הבית אך אין זה קושי' כל כך די"ל דלמ"ד דס"ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא ל"ל ק"ו דר"ש אלא כרבנן דס"ל כלאים יוכיח מדכתיב שדך ועוד נראה די"ל פירות שביעית יוכיח דאין היתר לאיסורו ואפ"ה אינו נוהג בח"ל ואפי' לרבנן דרבי דס"ל דשמיטות קרקע נוהג בזמן הזה כמו שיבואר לקמן בשמעתין ותו תמיהני לפי מה דאיתא בסוף פרקין תנא ר' יוסי גדול לימוד שקדם לתרומת ומעשרות נ"ז שנה דלא נצטוו על תרומת ומעשרות עד אחר י"ד שנה שכבשו וחילקו דפי' רש"י לקמן מקרא דתבואת זרעיך ע"ש א"כ איכא פירכא מה לחדש שכן נוהג מיד שבאו לארץ וי"ל דהיינו דקאמר ר"ש שלש מצות נצטוו בכניסתן לארץ לאפוקי תרומת ומעשרות דלא נצטוו אלא אחר כניסתן לארץ וכ"ש לפמ"ש לעיל באיבעי' להו לר"א וכו' דמשמע בסוגי' דהא בהא תלי' דכל שלא נהג אלא לאחר ירושה וישיבה אינו נוהג אלא בארץ ועיין מ"ש לקמן דהתוספות ל"ל הך סברא ועיין בספ"י שכתב לתרץ קושי' התוס' דר"ש לטעמי' דס"ל דתרומה הוקש לביכורי' וילפינן הא נמי מביכורי' דאינו נוהג אלא בא"י ולענ"ד זה אינו לפמ"ש הרא"ם והביאו מהרש"א ז"ל לעיל בדף כ' ע"א דהיכא דאיכא ק"ו מפיק מאין היקש למחצה וכן הסכים בספ"י עצמו שם וא"כ כיון דהאי הקישא דתרומה לבכורי' לא מייתרא כדאיתא ביבמות שם שפיר הקשו התוס' דנילף תרומה בק"ו מחדש גם א"ל דעכ"פ ליכא ק"ו משום דאיכא למימר בכורי' יוכיח ז"א דהא איכא כמה דברי' בתרומה מה שאינו בבכורי' כדאיתא במשנה בפ"ב דבכורי' יש בתרומה ומעשר מה שאין בביכורי' ואיכא למיעבד פירכא מינייהו וק"ל:

בא"ד וא"ת טבל וכו' לכאורה קשה די"ל דר"ש לטעמי' דס"ל במנחות דף ס"ו דגנך ולא דיגון נכרי דמירוח הנכרי פוטר א"כ י"ל כיון דאיסור דטבל אינו חל אלא לאחר מירוח ליכא למילף לטבל מחדש דאיכא למיפרך מה לחדש שכן נוהג בשל גוי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כל מצוה וכו' משא"כ בטבל דמירוח הנכרי פוטר וצ"ל דעיקר קושייתם מתרומה דודאי אם הפריש תרומה ומעשר קודם מירוח בקדושתן קיימא ואסורה התרומה לזרים ולטמאים וזה אפי' בשל נכרי דהא ר"ש ס"ל דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי תרומה ומה שהקשו מטבל היינו משו' איסור תרומה דאית בי' כמ"ש בסמוך כיון דאיסורו אינו אלא משו' תרומ' דאית בי' ובזה מובן תירוצם שכתבו שכן ישנו בשאלה לכאורה אינו מובן כמו שהקשה בספ"י דהא אם ישאל הדרא לטבלא ולפמ"ש יש לפרש דבריהם דטבל ליכא למילף בק"ו כנ"ל ולא הקשו אלא מחמת תרומה דקודם מירוח וכיון דתרומה אינו גם טבל אינו ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל נימא חלה תוכיח דאיכא למימר מה לחלה שכן אינה בגלגול בנכרי' ואם הפריש חלתו קמח לא עשה כלום ודו"ק

ע"ב בתוס' ד"ה השמטות כספי' וכו' ועוד קשה וכו'. הקשה המהרש"א ז"א ולא ידענו מאי קושי' דאימא דהתם שמיטת קרקע ועוד מאי אולמי ע"ש והנה קושי' הראשונה אינו מובן דהא אמרינן שם גבי יובל ק"ג ק"ד הוי ומשני קסבר יובל מתחלתו משמט ופי' רש"י ז"ל אבל שביעית אינו משמטתו אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שני' וגו' כל שנה שביעית במנין ס"א ע"ש ופשוט דהיינו שמיטת כספי' אבל שמיטת קרקע נוהג מתחילת שנה שביעית וא"כ הא דקאמר דקדמו לשמיטה ס"א היינו לשמיטת כספי' אך קושי' שני' קשה דע"כ הא דקאמר שם דלא נהג שמיטות קרקע עד לאחר ירושה וישיבה מקרא אחרינא אתי' כמו שיבואר לקמן מ"מ הא דקאמר שם דשמיטות כספי' לא נהגו היינו מקרא דהכא דאיתקוש שמיטות כספי' לשמיטות קרקע והמקשן דלא ידע מקרא דהכא באמת הוי קשה לי' גם אברייתא דלקמן ולפי ענ"ד נראה דהא דקאמר התם בשמיטות קרקע ויובל לא נהגו אלא לאחר ירושה וישיבה הוא מוכח מקרא דיחזקאל כדאיתא בערכין דף י"ב וכבר כתבנו לעיל דבספרי יליף לה משש שני' תזרע שדך כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ ניהי דהוי אפשר לומר דשמיטות כספי'