המקנה קלב

ימים וצ"ל דס"ל כתירוץ קמא של התוס' דניחא להו להקשות הכא בפשיטות טפי וק"ל: בא"ד ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור וכו' המפורשים כתבו דאע"ג דביבמות דף וי"ו אמרינ' איפכא מה למילה שכן ישנו לפני דיבור היינו משום דנשנו גם כן אחר הדיבור אבל עשה דבערב לא נאמר' רק לפני דיבור ולא נשנו ובזה נראה להבין דברי תוס' במנחות דף ס"ז כתוב אחד אומר ששת ימים בסוף ערבי פסחים ילפינן וכו' ושמא תרתי ש"מ עכ"ל. ולפי מה שכתבנו יש לומר דהיינו דלפי פשוטו משמע שאמרה תורה. ששה מן החדש ממילא מוכח דהך דשבעת ימים רשות ולא מצוה דאי ס"ד מצוה היא א"כ כיון שנשנו בתורה בפ' משפטים ובפ' אמור א"כ למה לא ידחה לאו דחדש אלא ע"כ דלאו מצוה היא אלא רשות אלא כי היכא דלא נימא דלמא באמת קרא אתי לאשמועינן דיום א' רשות להכי קאמר מה שביעי רשות וכו' ודו"ק

בא"ד ויבוא עשה דבערב וכו'. לכאורה קשה הא אמרינן בפסחים דף ל"ו דאין יוצאין בטבל ומפורש שם משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל א"כ בחדש ג"כ אין יוצאין מהאי טעמא וצ"ל משום דאמרינן שם הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור ע"ש א"כ קושי' הירושלמי הוא אליבא דרבנן אלא דלפמ"ש לעיל בשם הר"ש דס"ל דלמאי דאמר בירושלמי דאפי' חיטים שבעלי' אסורין דהיינו כשבאו לארץ ישראל נאסרו כל תבואות שגדלו ע"ש א"כ לפי מה דאמר שם דלרבנן איכא משום בל תאכל חמץ משום דחל איסור חמץ על איסור טבל באיסור כולל י"ל בתחילת ביאתן כיון דכל התבואות נאסרו אין כאן איסור כולל דהא כל דבר הבאה לידי חימוץ אסורין באיסור חדש לפני העומר ויותר קשה על מה שכתבו התוספות בר"ה דף י"ג מעתה ואפי' חיטים שבעלי' כך אנו אומרים לא אכלו מצה בלילי פסח וכו' שני' הי' שמצות עשה דוחה לא תעשה וכו' קשה יותר דהא אי נימא דחיטי' שבעלי' נאסרות לא הוי חמץ איסור כולל וליכא משום בל תאכל חמץ לכ"ע. מיהו י"ל אף שנאסרו אפי' חיטים שבעלי' לפמ"ש דלפי הך סברא אפי' שבעלי' ע"כ צ"ל דקצירכם ולא קציר נכרי קאי למעט של גוי' והיינו דקאמר שם בתר הכי בירושלמי דאכלו וימה שתגרי נכרי' מוכרין להם כמ"ש בתוספות בד"ה כל מצוה וכו'. א"כ לעולם איסור כולל הוי דכולל איסור חמץ אפי' בשל נכרי' ואף דלא ידע עדיין דאכלו ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם מ"מ כולל מיהא הוי כיון שנאסר בשל נכרי מיהו אכתי קשה דהא איתא במשנה דף ל"ה דאין יוצאין בטבל ומשמע דכ"ע מודים בו דהא לא קאמר מני מתני' ר' שמעון היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והיינו מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה כמ"ש רש"י שם דף ל"ה ע"ב בד"ה דמאי וכו' וכן כתבו התוס' בר"פ לולב הגזול וא"כ הכא בחדש נמי נהי דהוי איסור כולל מ"מ תיפוק לי' דהוי ויצוה הבאה בעבירה ונראה דבאמת צריך להבין הא דלא קאמר ר"ש באמת הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוספות בסוכה אלא דבאמת כיון דמצות עשה דוחה ל"ת אין כאן עבירה דאל"כ בכל מצות עשה שדוחה ל"ת נימא דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא דטבל כיון דקיי"ל דכל היכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת ובטבל יכול להפריש מיני' ובי' ואם לא הפריש ואכל הוי מצוה הבאה בעבירה ואף ר"ש וודאי בכה"ג ס"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא דמיירי שאינו כזית מצומצם שאם יפריש ממנו יהי' פחות מכזית מיהו לרבנן אף בכה"ג יכול לקיים שניהם שהרי יכול להפריש מעט מן הכזית לתרומה ולאכול אותו המעט ג"כ דהא הוי התרומה פחות מכשיעור ולמה יאכל כזית כולו בטבלו אבל ר"ש דס"ל בכל מקום כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן א"כ מה תועלת יש בהפרשה כיון דע"כ יצטרך לאכול גם התרומה מאי לי לאו דטבל או לאו דתרומה אדרבא תרומה חמירא מטבל כדאיתא בפרק יוה"כ גבי חולה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה וצ"ל הטעם משום בל תאכל חמץ ולפ"ז הכא גבי חדש דאי אפשר לקיים שניהם כיון דעשה דוחה לא תעשה אין כאן מצוה הבאה בעבירה עוד י"ל באופן אחר והוא די"ל דטבל אית בי' ג"כ עשה דהפרשת תרומות ומעשרות א"כ כשאוכל הטבל מבטל מצות עשה זו והוי לי' עשה ול"ת דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שפיר הוי לי' מצוה הבאה בעבירה (ולפ"ז י"ל דטעמא דר"ש הוא כמ"ש התו' לקמן בד"ה וה"ה וכו' דהא דלא יליף ר"ש בק"ו מחדש דתרומת ומעשרות נוהגי' אף בח"ל ותירצו משום דישנו בשאלה דאע"ג דטבל אינו בשאלה ס"ל כיון דאיסור טבל משום תרומה לא חמיר מתרומה ולפ"ז אע"ג דאיכא בטבל עשה ולא תעשה הא אמרינן ביבמות דף ה' הא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נילוף מנזיר מצורע דדחי ומשני מה לנזיר שכן ישנו בשאלה הרי דבכל דבר שישנו בשאלה ילפינן מנזיר דדחי' אפי' עשה ול"ת א"כ לא מצי למימר מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דאיהו ס"ל דטבל ישנו בשאלה א"כ שפיר דחי עשה דמצה ול"ת דטבל והוצרך לומר משום דליתא בבל תאכל חמץ) א"כ בחדש דליכא אלא ל"ת לא שייך מצוה הבאה בעבירה ודו"ק

בגמרא א"א לומר עד בואם וכו' סיומא דקרא והעומר עשירית האפה היא. בחידושינו על התורה כתבנו פרושו דלפמ"ש המפרשי' בנס חנוכה שהי' הנס בכל יום שהי' די בחלק שמינית מן הראוי להדלקת אותו יום ה"נ כיון שהי' ע"כ דרך נס שהי' בו ברכה ושביעה באכיל' מועטת וכיון שאמרו חז"ל גבי ואכלת ושבעת דאין אכילה פחות מכזית ולפי מה שאחז"ל בעוגות שהוציאו ממצרים שאכלו ממנו שלשים יום שהי' בהם ששים סעודות ה"נ בארבעים יום הי' בו שמוני' סעודות אלא דהתם עדיין לא נצטוו על ג' סעודות בשבת דנפקא משלשה היום דנאמר בפ' מן א"כ צריך להוסיף ששה סעודות על השבתות שבניהם כיון דכזית הוא חצי ביצה הרי מ"ג ביצים שהוא עשירת האיפה שהוא שיעור חלה וזהו דקאמר ובני ישראל אכלו שהי' בכל סעודה שיעור אכילה מפני שעומ' עשירית האיפה הוא: וק"ל

שם מלמד שהקב"ה יושב וכו' שנאמר את מספר ימיך אמלא וכו' לכאורה האי קרא יתירא הוא דהא נפקא מהיום וכהאי סוגי' איתא בריש ר"ה דף י"ג גבי בניסן נולדו אבות ובניסן מתו ונראה לפרש משום דנרמז על השלמות השני' היינו דלא נחשוב בהו מקצת שנה ככולה אלא שנים תמימות אבל עדיין צריך לימוד דלא נחשוב להו מקצת יום ככולו דהא אף אם הי' מת בששי באדר כבר נשלמו השנים כדקיי"ל לענין בן י"ג דבעינן י"ג שני' שלימות ואפ"ה נולד בשבעה לחודש כשנשלם יום וי"ו בחודש כבר הוא גדול וכן כתב המהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ולפ"ז לא הי' מוכח הא דקאמר שם דבניסן נולדו ובניסן מתו דאם נולדו בר"ח ניסן ומתו בסוף אדר הוי נמי השלמת השנה והיינו דקאמר מחודש לחודש ומיום ליום דהיינו השלמות השנה והשלמת היום ונפקא מהיום השלמת השנה ומאת מספר ימיך אמלא השלמת היום ובזה יש לפרש הא דקאמר בפ' קמא דמגילה כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה וכו' והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה וכו' ודקדקו המפורשי' דהא מן המיתה ידע ולפמ"ש י"ל דלא ידע שבז' מת אלא שבאדר מת והי' סבור שמת בכ"ט באדר והי' סבור שנולד בר"ח ניסן דלא ידע מדרשה דמספר ימיך אמלא והיה סבור דחודש זה הוא זמן פורענות ומסתמא נולד באחד בניסן ונשלם השנה בכ"ט באדר וק"ל

בתוספות ד"ה עד בואם וכו'. ויש מפרשי' אפכא וכו' נראה כוונת רש"י כיון דכתיב בהאי קרא דאכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת אין לפרש דהיינו ארץ סיחון ועוג דהא עדיין לא נשלמו ארבעים שנה וק"ל

בד"ה צא מהן ל"ג וכו'. מ"מ מקצת היום ככולו וכו' לכאורה פשטא דקרא ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו' משמע שהי' ימי האבל תמימי' ולא חשבו מקצת היום ככולו ואח"כ שרתה שכינה ועיין ברד"ק אלא נראה שהיה החודש אדר מעובר והי' יום ז' ניסן יום ל"א ובהכי הוי אתי שפיר טפי לפי מ"ש התוספות בפסחים דף נ"ח דאף כשהיה מקדשין ע"פ הראי' הי' נזהרין דלא לעבד בד"ו פסח וכיון שמשה מת בשבת נמצא אם הי' חסר הי' חל יום א' דפסח ביום ב' ואין לדקדק מהא דאמר ביבמות דף ע"א בעשרה לא מהילו משום חולשא דאורחא. ואם היה החודש מעובר נמצא שעלו מן הירדן ביום ה' א"כ בל"ז לא היו יכולין למול כדאי' בתש"בץ והביאו הש"כ בסוף הל' מילה דאין מלין מילה שלא בזמנה ביום ה' זה אינו דלפמ"ש הש"כ שם דכ"ש כשמל ביום וי"ו איכא איסורי טפי א"כ אין תועלת אם ממתינין עד יום וי"ו ואם ממתינין עד יום א' ג"כ אין תועלת דהא יהי' בתוך ג' לי"ט וכיון דע"כ צריך למול קודם פסח שיוכלו לעשות הפסח א"כ שפיר הוי מצי למול בעשירי אי לאו משום חולשא דאורחא ואפשר דהתוס' ס"ל דיום ז' אדר לא נחשב מן הבכי' דהא לא הספידוהו בשבת וגדולה מזה איתא בטור י"ד סימן ת"ב בשמע שמועה קרובה בשבת בתחילת אבילות אין שבת עולה ליום אחד אף דלא קי"ל הכי א"כ כ"ש בתחילת ההספד כיון דלא התחיל' אלא במוצאי שבת אין לחשוב שבת מן המנין נמצא אפי' אם יהי' החודש אדר מעובר לא שלמו השלשים יום עד ז' בניסן וק"ל

בגמרא תנא ר"ש בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ כבר ביארנו לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה הא דנקט בכניסתן לארץ היינו לאפוקי מסברת הירושלמי שאף חיטין שבעליה נאסרו דא"כ אין ללמוד ערלה בק"ו דהא מה שמצאו נטוע הי' מותר כדאיתא במשנה עת שבאו אבותינו לארץ וכו' ואיכא למיפרך להכי קאמר שלא נאסרו אלא מכניסתן לארץ ואילך אלא דלכאורה קשה מהא דאמרינן בפסחי' דף כ"ה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והי' להם שעת הכושר ע"ש א"כ איכא למיפרך בכלאים מה לחדש שכן לא הי' לו שעת הכושר כדמקשה הש"ס בפסחי' שם בשלמא לפי סברת הירושלמי דבכניסתן לארץ הוזהרו על חדש נאסרו התבואות מה שכבר גדלו אפי' חיטים שבעלי' נמצא אותן תבואות הי' להם שעת הכושר קודם שנאסרו ואפ"ה נהוג בח"ל שנאמר בכל מושבותיכם נמצא שיכול ללמוד כלאי הכרם בק"ו מחדש אף שהי' להם שעת הכושר אבל לפמ"ש דע"כ ס"ל דלא נאסרו חיטים שבעלי' ליכא למימר הכי ותו דכבר כתבנו בלשון התוס' שם דע"כ למ"ד דאפי' חיטי' שבעלי' אסורין היינו