המקנה קלד

נהג כשנכסו לארץ מיד דנשלמו שני שמיטות בתוך י"ד שני' שכיבשו וחילקו ואח"כ התחילו שמיטות קרקעות אבל איך אפשר לומר דאף במדבר נצטוו על השמטת כספי' והיינו ע"כ משעת מתן תורה א"כ בארבעים שנה אם תחלקם לשמיטות תהי' שנת השמיטה בשנה שני' משבאה לארץ שהיה שנת מ"ב ליציאת מצרים א"כ כשהתחילה שמיטת הקרקעות עדיין לא נשלם שנת השמיטה של כספי' וא"כ לא יהי' שמיטות קרקע ושמיטות כספי' בשנה אחת לעולם וכן מ"ש בסמוך גבי שילוח עבדים ולא ניחא לפרש כמו שפי' בקונטרס גבי השמטת כספי' וכו' היינו נמי מטעם זה שלא יגיע שנת היובל של שילוח עבדים עם שנת היובל של השמטות קרקע בשנה אחת ועוד נראה לענ"ד דהא ע"כ צ"ל כן בפי' רש"י ז"ל דפי' במועד קטן דף ב' ע"ב אהא דמייתי שם לענין חרישה וזריעה בזמן הזה הך דרבי בשני שמיטות הכתוב מדבר ופי' רש"י שם דמדמקיש רבי שמיטות כספי' לשמיטת קרקע ש"מ דס"ל דיש זמן שאינו נוהג וקשה דילמא הא דמקיש היינו לענין שלא נהג שמיטות כספי' עד לאחר ירושה וישיבה כמו שמיטת קרקע דילפינן מקרא דשש שנים תזרע שדך וכ"ש דלא נהג במדבר דשמיטת קרקע וודאי לא נהג במדבר דהא כתיב בפ' בהר כי תבאו לארץ ושבתה הארץ שבת לה' ומנ"ל דס"ל לרבי דאין שמיטות קרקע בזמן הזה אע"כ צ"ל דאין צריך קרא על שמיטות כספי' במדבר דא"כ לא יבוא זמן שמיט' קרק' בזמן שמיטת כספי' כמ"ש לעיל ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דאי לאו הקישא דשמטת קרקע ליובל א"א לפרש דברי רבי דמקיש לענין מדבר דכיון דלא פסיקא דלא נהג במדבר שמיטות קרקע דאף דעדיין לא הי' בארץ מ"מ הי' יכולין למנות שמיטי' ואף דכתיב והי' כי תבואו היינו יכולין לומר קבלו עליכם מצוה זו שיתחילו למנות שמיטים ואע"ג דשמיטת קרקע הוי לי' חובת קרקע ואינו נוהג אלא בארץ מ"מ כיון דהשמטות כספי' הוי חובת הגוף מאי חזית דאקשית לקולא נקיש לחומרא כדאשכחן לקמן גבי כלאים דדרשינן מה בהמתך אפי' בח"ל אף הרכבה בח"ל ונראה דדחיק רש"י ז"ל לפרש כן משו' דכב' כתבנו דמשמ' לעיל באיבעי' דר"א דדשא"נ בא"י אלא לאח' ירוש' כ"ש שאינו נוהג בח"ל וא"כ אי נימא דהוי פשיטא לי' דאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה דין הוא שלא ינהג בח"ל אע"כ דהפי' הוא דהא גופא מנלן דלא נהגו במדבר עד אחר ירושה וישיבה ואפשר לומר דס"ל להתוס' דחובת הגוף דין הוא שנוהג בח"ל אף דלא נהג אלא לאחר ירושה וישיבה והוא לפמ"ש לעיל דף ל"ז בעיקר ילפותא דחובת הגוף נוהג בח"ל מקרא דכל הימים אשר אתם חיים וגו' והיינו דמצות שריפת ע"ז שמצאו בא"י דלא הועיל גידוע ופיסול ואיתא בע"ז דף מ"ה ע"ב דמצוה זו לא נהג מיד בכניסתן ולא הוזהרו בכניסתן אלא על עקירת ע"ז אבל הביעור שריפה הי' לאחר ירושה הרי מוכח דנוהג בח"ל אף דלא נהג אלא לאחר ירושה וישיבה ודו"ק:

בא"ד ושמיטת כספי' קרי שביעית וכו' לכאורה קשה מי דחקו לר"ת בזה והוי לי' לפרש דשני השמיטות דקרא היינו מה שנשמט כגון חזרת יובל שמיטות כספי' בשביעית ולא מיירי כלל משמיטת קרקע בשביעית ובזה הוי אתי שפיר טפי הלשון דקאמר ואימא במקום שאתה משמט קרקע וכו' דע"כ קאי אהשמטות כספי' לחוד דהא שמיטת קרקע דחרישה וזריעה באמת אינו נוהג בח"ל וצ"ל דעיקר הדוחק הוא מחמת הקושי' שהקשו בתוספות שם בגיטין מהך דמועד קטן דמייתי שם הך דרבי לענין חרישה וזריעה בשביעית אך הוי אפשר לומר דממילא ילפינן חרישה וזריעה בשביעית בזמן הזה דשרי מק"ו מהשמטות כספים מה שמטות כספי' דנוהג בח"ל מקרא כי קרא שמיטה לה' ואפ"ה אינו נוהג בזמן הזה כ"ש שמיטת קרקע דאינו נוהג בח"ל כדכתיב ושבתה הארץ שבת לה' כ"ש שלא ינהוג בזמן הזה ונראה דס"ל לר"ת ז"ל דאיכא למיפרך תרומות ומעשרות יוכיח דאינו נוהג בח"ל ואפ"ה נוהג בזמן הזה למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא וס"ל לדוחק לאוקמי אליבא דמ"ד דתרומה בזמן הזה דרבנן ותו דלמ"ד כלאים בח"ל מדרבנן אפ"ה נוהג בארץ בזמן הזה מדאורייתא ועוד דאיכא למיפרך מה להשמטות כספי' שכן אינו נוהג ביובל תאמר בחרישה וזריעה דנוהג אף ביובל י"ל דנוהג אף בזמן הזה ועי"ל דקשה לי' לר"ת ז"ל הא דמשני הכא ת"ל כי קרא שמיט' ולא מקשה מה ראית דנימא איפכא דמהקישא ממעטינן ח"ל כי קרא שמיטה לרבות בזמן הזה דהא בחובת הגוף דנפקא לעיל מקרא דאשר אתם חיים מקרא מלא הוא אפי' בח"ל ושלא בפני הבית ומה ראית ועוד דהא מצינו בתרומות ומעשרות ובכלאים וכיוצא בהן דנוהגי' בזמן הזה ואינם נוהגים בח"ל ולפי' ר"ת יש ליישב כיון דבהאי קרא איכא נמי הקישא דחרישה וזריעה בשביעית ליובל דליכא למימר לענין ח"ל לחוד דהא פשיטא דשמיטות קרקע אינו נוהגת אלא בארץ חדא דחובת קרקע הוא ותו הא כתיב ושבתה הארץ שבת לה' וע"כ דהקישא הוא לענין דאינו נוהג בזמן הזה א"כ אינו במשמע לחלק בין הקישא דשמיטת כספי' ליובל כיון דחד קרא הוא וע"כ דגם הקישא דשמיטות כספי' הוא לענין זמן הזה אבל אי הוי אמרינן דשמיטת קרקע לא נרמז בהאי קרא אלא שמיטת כספי' לחוד הוא דאיתקש קשה דנימא איפכא ובהא מתרצי טפי דלפמ"ש דהטעם הוא משום דאיכא למיפרך כנ"ל אכתי לא מתרצי דמנא לי' לסוגי' עצמה לפרש מילתא דרבי בהשמטות קרקע דשביעית כלל דילמא לא יליף אלא שמיטות כספי' מיובל אלא דא"כ קשה על רבי מה ראית דילמא איפכא ודו"ק:

בגמ' שהדרור נוהג בארץ וכו' מלשון זה משמע דבארץ פשיטא טפי דאין שילוח עבדים אלא בזמן שכל יושבי' עלי' אבל בח"ל ה"א כיון דריבתה התורה ח"ל אין חילוק בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית אבל אין לפרש דה"א דלאחר שגלו ישראל מא"י לח"ל ח"ל עדיף טפי מא"י לענין שילוח עבדים כין שרובם הם בח"ל זה אינו דא"כ קשה דלמה לא נימא איפכא דמבארץ ממעטינן ח"ל בזמן שכל יושבי' על הארץ ומיובל הוא מרבינן חוץ לארץ לאחר שגלו אלא ע"כ דאין זה סברא שיהא עדיף לאחר שגלו מקודם שגלו מיהא הא קשה לי דמשמע דאין הדרור נוהג בח"ל בזמן החורבן היינו בעבדי' שקנו בזמן הבית דאח"כ אינו נימכר א"כ קשה על מ"ש התוס' בגיטין דף ל"ו בד"ה בזמן שאתה וכו' דהוכיח ר"ת דיובל הי' נוהג בזמן הבית שני מהא דאמר שכולן שפחה חרופה בעלו דהא משכחת בעבדי' הנרצעים בזמן בית ראשון דלא יצאו עדיין ביובל בזמן החורבן כיון דבהכי מיירי קרא וצ"ע וק"ל

דף לט בגמרא אמר ר' אסי א"ר יוחנן ערלה הלכה למשה מסיני. לכאורה משמע דרשב"י דאמר לעיל וה"ה לערלה בשתי' לית לי' הלכה למשה מסיני מיהו אפשר לומר דאי מק"ו מחדש לחודא ליכא למילף איסו' הנאה בח"ל כיון דאיכא למימר דיו כחדש שאינו אסור אלא באכילה ואיצטרך הלכה לאסור בהנאה. מ"מ איצטרך נמי ק"ו דהוי מדאורייתא דאפי' ספיקא אסור באכילה כיון שהוא דאורייתא ומה שהיתה ההלכה לאסור וודאי ולהתיר ספיקא היינו לענין הנאה. ואין להקשות מהא דמקשה הש"ס בע"ז דף ל"ד ע"ב על ר"נ ב"י א"כ תתסר בהנאה דלמא מתני' ר"ש היא ואינו אלא ספק שמא מעמידין אותו בשרף ערלה לכך אסור באכילה ומותר בהנאה ז"א דע"כ מתני' לאו ר"ש דהא ר"ש ס"ל שרף ערלה מותר כדאיתא בנדה דף חי"ת אלא דכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה דאין סברא לומר בזה דיו ודו"ק:

שם אריוך ספק ואנא איכול וכו' כבר כתבנו לעיל בדף ל"ו בתוס' ד"ה כל מצוה דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל ספק דאורייתא הוא מדרבנן ע"כ צ"ל דהא דאיצטרך הלכה בפירוש דספיקו מותר היינו אפי' אם רובו הוא דאיסורי אפ"ה כל שאינו רואה לוקט ממש ואפשר להסתפק בו אפי' בספק הרחוק אפ"ה מותר ולפ"ז צ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל הא דמקשה ר' זירא לרב אסי והתני' ספק ערלה וכו' היינו דראוי להחמיר מדרבנן כמו שהחמירו בכל ספק דאורייתא וע"ז השיב לו דכך נאמר' הלכה והוא ע"ד שכתבו התוס' בפ' איזהו נשך והט"ז בי"ד סימן קי"ז ס"ק א' דכל דבר שהוא מפורש מן התורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וכיון דהלכתא בפירוש נאמרו דספיקא מותר לא מחמרינן בה א"נ כיון שהקיל' התורה כ"כ אפי' היכא דאיכא רובא לאיסור להכי גם חכמים לא החמירו. אך היותר נראה לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דהוצרך ההלכה דספיקו מותר היינו להתיר דבר חדש שאינו בכל האיסורין לא מיבעי' לדעת רש"י ז"ל בחולין דף צ"ט דמדאורייתא הוא דאין מבטלין איסור לכתחילה א"כ בודאי אסור לספק לחבירו לכתחילה אלא אפי' אי נימא דמדאורייתא הוא מותר לבטל איסור לכתחילה היינו בענין שאחר שיבטל לא יכיר המבטל עצמו את האיסור אבל אם המבטל יכול להכיר את האיסור פשיטא דאסור לגרום איסור לחבירו שאינו מכיר כיון שהיא מכירו הוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לקמן דף נ"ז לא אמרה תורה שלח לתקלה וכבר שמעתי רבי' שנתקשו בזה הא בטל ברובו דעלמא ולענ"ד לא קשה מידי כיון שאותו המשלח יכול להיות שיכיר אותו בטביעת עין או באיזה סימן א"כ אסור לספק לחבירו כיון דאצלו הוא ניכר האיסור אלא שכך נאמר' הלכה שהספק בזה הוא היתר גמור ואינו דומה לשאר ספיקות ומזה ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דכל ספק דאורייתא הוא לקולא מה"ת דמזה הוכיח לוי ממה שנא' הלכה בפי' דספיקו מותר הוא היתר גמור שמותר לספק לחבירו דאל"ה לא הוצרך הלכה בפי' דספיקו מותר ולענ"ד נראה דיש לפרש בזה הא דאמר ר"י סתו' ספיקו ואבד ודאי ופי' רש"י ז"ל סתום שיסתום ספיקו ואבד ודאי שלא יתיר להם לספק לחבירו דהכי קאמר שסתום ספיקו שלא יגלה הדבר שנאמר' בפירוש דספיקו מותר דדבר זה מורה שהיתה ההלכה בפירוש להתיר אפילו לספק לחבירו ור"י לא רצה שידעו זה כדקאמר ואבד ודאי על כרחך הזהיר אותם אף שיתיר ספיקו לא יגלה שהיתה ההלכה מפורשת בזה ודו"ק:

והכריז על פירותיהן שטעון גניזה וכו'. נראה לי הטעם בזה דאף דספק ערלה מותר בח"ל. א"כ הי' יכולין לקנות מהם כדאמר לעיל דספק ערלה מותר אפי' בסוריא אלא הטעם בזה כיון דהם אומרים אין ערלה בח"ל חשודים הם למכור פירות דערלה נמצא הקונה מהם הוא מכשיל אותם באיסו' הנאות דמי ערלה וכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה וכו' דמזה הוכיחו התוס' דערלה נוהג בשל גוי ממתני' דספק ערלה ולא מוקי לה בקונה מישראל חשוד משום דס"ל דאסור להכשילו בהנאות דמי ערלה ונראה דמהכא ראי' לדבריהם ונראה דיש לפרש עוד מה שהוצרך לומר ואבד וודאי וכו דלא משום שלא יתיר לספק לחבירו לחוד הוצרך לומר לשון ואבד כפי' רש"י אלא משום