המקנה קלא

נפטרו נראה דס"ל לרש"י ז"ל דהקושי' הוא אליבא דר"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה לא קדשו וכו' דלפי המסקנא דהוקדשו ואח"כ פסקו אתי' קושיא זו אפי' לר"ל דכיון דס"ל לר"ל דבבכורות שנולדו במדבר לא הי' בכלל קידוש בכורות דוהי' כי יביאך אלא דמשעת החשבון דכתיב כי לי כל בכור באותו שעה עצמו נתקדשו לפדות בבהמת הלוים ומעולם לא חל עליהם קדושת הגוף למזבח וכ"ש שלא הי' יכולים להקריב אותם קודם א"כ י"ל מסתמא שגם הם הי' בכלל פדיון הלוי' יצא לנו דמכל זה משמע דעיקר פדיון הלוים הי' בפטר חמור הרי זו מפורש לר"ל דפטר חמור לא נתחייבו כל זמן היותם במדבר ול"ל סברא זו דעשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ) אך לשון התו' דס"ל כהאי תנא אינו מדוקדק דמשמע שם אליבא דר"ל לא תלי' בפלוגתא דתנאי דהא מקשה שם מברייתא ולא מוקי לה כאידך תנא וצ"ע ודו"ק

בתוספות ד"ה ממחרת הפסח וכו'. הקשה הר"ר אברהם אבן עזרא וכו'. כבר כתבנו בחידושי תורה כמה הוכחות דקודם מתן תורה הלילה הולך אחר היום כדכתיב יום ולילה לא ישבותו ובזה מובן מה שהקשו המפרשים דהאיך קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה ושמר את השבת אף דלא נצטוו דהא הי' מצווי' על יום ולילה לא ישבותו דלא קשה מידי דכיון דשמירת שבת שמר כפי צווי לישראל אחרי כן דכתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם והיו' הולך אחר הליל' וא"כ כיון שעשה מלאכה ערב שבת ביום ובמוצאי שבת בלילה קיים בזה יום ולילה לא ישבותו אף ששמר שבת ופירשנו בזה הא דאיתא בסנהדרין דף נ"ח גוי ששבת חייב מיתה וכו' ואמר רב הונא אפי' שני בשבת וכו' והקשה המהרש"א ז"ל דהוי לי' למימר אפי' אחד בשבת ולפמ"ש י"ל דרמז בזה רבינא דאינו חייב אם שבת באחד בשבת עד שישבות בלילה שלאחריו שהוא אצל ישראל בשני בשבת וכיון דעיקר החיוב הוא על שעה אחרונה שכבר עבר יום ולילה שלא עשה מלאכה ולהכי אמר רב הונא אפי' בשני בשבת ולפ"ז מתורץ קושי' הר"ר אב"ע הנ"ל דכל מחרת היינו כדמתרגם בפ' בהעלותך יומא דבתרוהי דכשמתחיל יום אחר נמצא דבמצרים נקרא יום ט"ו מחרת אכילת פסח שהתחיל היום מבוקר אבל לאחר שנתנה תורה ממילא כשנכנסו לארץ לא נקרא מחרת אכילת פסח עד יום ששה עשר ובזה מובן מ"ש חז"ל במדרש תן חלק לשבעה זה משה שמל לשבעה וגם לשמנה זה יהושע שמל לשמנה לכאורה הוא פלא דלמה מל משה לשבעה אלא דכיון שלא הי' יכולין לעשות הפסח עד שמלו את ביניהם א"כ אותם בני' שנולדו בלילה שאחר יום ז' בניסן כיון שקודם מתן תורה הי' הלילה הולך אחר היום שעבר כבר הי' שחיטת הפסח ביום חי"ת אצלו ובאמת לאחר מתן תורה הי' יום שביעי ובזה מתורץ נמי מה שהקשו התוס' בשבת דף פ"ז דמה שהוסיף משה יום א' מדעתו הוא דרשה גמורה מה אחר לילו עמר וכו'. ולפמ"ש אתי שפיר שהבין מדעתו דהיום הולך אחר הלילה דאל"כ. שפיר הוי לילו עמו ועוד ישבנו בזה במקומות אחרי' ואין להאריך. ודו"ק:

בא"ד ואומר ר"ת דהאי ממחרת הפסח וכו' לפ"ז לא אתי שפיר לשון הש"ס דקאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרו לא אכיל דהא מזה אינו הוכחה דאקרוב עומר. ועיין במהרש"א ז"ל ולפי משמעות לשון התו' שהוצרכו לאכול מצות משמע דמיירי במצות מצוה שבליל ט"ו וקרי לי' מחרת לפי שכבר נכנס ט"ו דאין לפרש דמ"ש שהוצרכו לאכול מצה היינו ביום ט"ו ומשום דס"ל לר"ת דהא דכתיב וישבות המן ממחרת היינו ביום ט"ו וקאי על מחרת הפסח דלעיל וא"כ הוצרכו לאכול מצה מחמת שכבר פסק המן זה אינו דהא מדקאמר הש"ס בשלמא למ"ד וכו' אלא למ"ד וכו' ומשני משום דלא הוי צריכא משמע דלמ"ד מושב כל מקום שאתם יושבין אין צריך לתירוץ זה ואי נימא דפסק היון בט"ו ואכלו מן הישן ע"כ צ"ל דגם לדידי' דעד השתא לא הוי צריכא ותו דהא מלשון הברייתא והלא ארבעים שנה חסר שלשים הוי ואי נימא דפסק המן בט"ו הוי לי' למימר שלשים ואחד דהא לא התחיל לירד אלא מי"ו באייר כפירש"י בד"ה חסר שלשים וכו' ותו דאכתי צריך לומר דממחרת הפסח היינו ליל ט"ו דהא ודאי הי' צריכין לאכול מצה בליל ט"ו מן הישן משום מצות מצוה ונראה דס"ל לר"ת כפי' הירושלמי משנכנסו לארץ נאסרו כל התבואות משום חדש אפי' דאישתקיד א"כ הא דקאמר קרא דאכלו מצות היינו בליל פסח היינו משום דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש וא"כ מזה נמי הוכחה דאקרוב עומר והדר אכול ר"ל דנאסר חדש באותו הפעם מדלא אכלו עד ליל פסח משום עשה דמצה ומה שהוצרך ר"ת לומר ישן היינו משום דעבור הארץ משמע ישן כפי' הרד"ק. כי חדשה נקראת תבואה ותו מדחלק הכתוב וקרי לאכילת מחרת הפסח מצות ואכילת י"ו בניסן בשם קלוי היינו משום שלא הי' התבואה נגמר' כראוי לעשות ממנה מצות וכ"ש אי נימא דגם הקצירה אסור לפני עומר אפי' למצות מצה כמו שיבואר לקמן להכי אומר ר"ת דאין צריך לדחוק בזה דודאי כשבאו לארץ מצאו ג"כ תבואה ישינה אלא שגם זה הי' אסור משום חדש כדאמר בירושלמי דאפי' חיטין שבעלי' הי' אסור אלא דאתי עשה ודחי' ל"ת והביאו תוס' בר"ה דף י"ג ובזה אתי שפיר טפי דהא דמפרש ר"ת דעד עצם היום הזה היינו יום ט"ז שנקרא עצם היום הזה לא אתי שפיר לאידך מ"ד דס"ל דלא הקריבו עומר כלל א"כ למה יהי' הפרש בין מצות שאכלו בט"ו שהוא מחרת הפסח ובין קלוי שאכלו בי"ו ולפמ"ש אתי שפיר דמצות אכלו בליל ט"ו משום מצות בערב תאכלו מצות אבל קלוי כיון דלא הוי צריכא לא אכלו עד יום י"ו שפסק המן אך בברכות דף חי"ת משמע להדי' דלא נקרא מחרת עד יום ט"ו דאמר שם דכ"ע כשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח ואפשר דהתם דייק מדכתיב לעיני כל מצרים ודו"ק

דף ל"ח בגמרא אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה וכו' משמע דלא קשי' לי' אלא לתנא דבי ר"י קמא דס"ל דמושב לאחר ירושה וישיבה כדקאמר בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבין וכו' משמע דאתי שפיר לתנא דבר"י בתרא דאיהו נמי דריש מושב כל מקום שאתם יושבין. וצריך להבין דמה נפקא מינה בזה כיון דדריש לי תבואו לאחר ירושה וישיבה ונראה מזה ראי' למ"ש הב"ח בתשובה הובא בתשובת גאוני בתראי בפי' הירושלמי דאכלו בליל פסח ממה שהי' תגרי העכו"ם מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביא' שנאמר בתורה לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו דהיינו דס"ל לתנא דבי ר' ישמעאל בתרא דנאסרו בחדש מיד בכניסתן לארץ דמושב בכל מקום שאתם יושבין משמע וכי תבואו דכתיב גבי עומר היינו מצות הבאות העומר לא הי' אלא לאחר ירושה וישיבה ולכאורה לפי דבריו ז"ל כיון דיש לחלק בין הבאות עומר דרישא דקרא ובין איסו' חדש דסיפא דקרא א"כ קשה הא דאמר אביי לעיל האי תנא דבי ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל וכו' ולא קאמר דשניהם אמת דביאה דרישא דקרא קאי על מצות העומר שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה ומושב דסיפא דקרא היינו על איסור חדש שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה ולא פליגא אך דבר זה הוא מבואר בעצמו דאי ס"ד דתנא דבי ר"י קמא ס"ל דביאה לחוד לאחר ירושה וישיבה ומושב לחוד לאחר ירושה וישיבה קשה ל"ל ביאה דנסכים דהא כתב בי' כבר מושב דלאחר ירושה וישיבה וע"כ מצריך ביאה ומושב כדאמר לעיל חדא ועוד קאמר דאנא ביאה ומושב קאמינא אבל כיון דע"כ פליגא י"ל דנהי דלתנא דבי רבי ישמעאל קמא אין להקשות דילמא ס"ל דביאה קאי אעומר ומושב קאי אחדש ושניהם נוהגי' מיד דביאה ומושב בעינן זה אינו כיון דלא מצינו שום מצוה דכתיב בי' ביאה ומושב אלא גבי עומר ע"כ ללמדך דקאמר תדר"י קמא קאי אעומר וס"ל דכולה חדא מילתא הי' וקאי נמי אחדש מ"מ לתנא דבי ר' ישמעאל בתרא ליכא לאקושי' מויאכלו מעבור הארץ וגו' דמעיקרא לא אכלו י"ל דס"ל דנאסרו חדש מיד דס"ל מושב כל מקום שאתם יושבין וביאה דרישא דקרא היינו רק על הבאות העומר שלא נצטוו עד לאחר ירושה וישיבה ובאמת הא דאכלו ממחרת הפסח היינו משום דהאיר המזרח מתיר וקושי' הש"ס אינו אלא לתנא דבי ר' ישמעאל קמא ולפ"ז אתי שפיר טפי הא דקאמר בירושלמי מה שתגרי נכרי וכו' וכר' ישמעאל דהא כבר כתבנו פרושו לעיל דאי נימא דקרא דוהבאת' את העומר ראשית קצירכם מיירי לאחר ירושה וישיבה ע"כ צ"ל דקצירכם ולא קציר נכרי' היינו דאין חדש נוהג בשל נכרי כלל דליכא לפרושי מה שמצאו ביד נכרי כיון דאין הבאות העומר אלא לאחר ירושה וישיבה וא"כ ממילא די"ל דאיסור חדש הי' מיד אפי' בשל עלי' שפיר אכלו ממה שתגרי נכרי' כדמוכח מהא דכתיב גבי הבאת העומר ולא קציר נכרי' דאין עומר בא מן הנכרי וה"ה דאין חדש נוהג בשל נכרי דהא בהא תלי' כדאיתא במנחות ודו"ק

בתוספות ד"ה דאקרוב עומר וכו'. בירושלמי מקשה וכו' הקשו המפורשים הא דמקשה בירושלמי מהכא והוי לי' להקשות ממה שאמרו במנחות כתיב ששת ימי' תאכלו מצות וכתיב שבעת ימים תאכל מצות הא כיצד ששה מן החדש שבעה מן הישן ואמאי ליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ותו דלא שייך בזה תי' התוס' גזירה כזית ראשון דבדאורייתא לא שייך גזירה ושמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל דהוי מצי למימר הא דלא דחי משום דאסור לקצור לפני העומר ובהא לא שייך דניתי עשה דאכילת מצה ולידחי לאו דקצירה משום דלא ה וי בעידנא דמיעקר לאו דקצירה מקיים עשה דאכילת מצה אבל הכא כיון דבאותו הפעם הי' שרוין בבקעת יריחו כדכתיב בקרא דיהושע וקיי"ל דאין מביאין את העומר מבקעת יריחו וקיי"ל נמי במקום שאי אתה מביא אתה קוצר א"כ שפיר מקשה דהא לא הי' איסור בקצירה אלא באכילה וליתי עשה דאכילת מצה ולידחי ולפי מ"ש לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה וכו' דס"ל להתוס' הא דאמרי' בר"ה קצירכם ולא קציר נכרי היינו דוקא לענין הבאת העומר וכן לענין קצירה דתלי' בהבאת העומר מותר בשל נכרי א"כ י"ל כפשטא דשפיר מקשה דאין לומר דלא דחי עשה דקצירה דהא כל מה דעייל ביד נכרי שליש לא היה יכולין להביא ממנו עומר והי' מותרין בקצירה ודוחק לומר שכל התבואות שאכלו מעבור הארץ כולם לא הביאו שליש ביד נכרי' וא"כ הי' להם לאכול מצה מאותן שהביאו שליש ועיין מ"ש לעיל בזה: עוד נראה דיש ליישב דיקרא דששת ימים תאכל מצות איכא לאוקמי בזמן הזה דמצה דאורייתא כדאמר לעיל וקיי"ל דבזמן שאין בהמ"ק קיים יום הנף כולה אסור מדאורייתא נמצא הוי ששה מן החדש דהיינו יום ראשון משום דחיות עשה דמצה וחמשה ימים שאחר יום הנף אך לפ"ז קשה דלמה לי לקבוע חובה בזמן הזה וכ"ש למ"ד מצה בזמן הזה דרבנן דא"כ אינו אלא חמשה