המקנה יג

יוצר המקדישין ואילי התרשישין. אלפני דעת נבוני ישישין. במסכתא קדושין. הבוחר בנו מכל לשון. נצור לשוני כאישון. בפרק ראשון

דף א' ע"א מתני' האשה ניקנית בשלש דרכים וכו' ופי' רש"י בד"ה בכסף ובשטר וכו' אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכו' והוא לשון הברייתא לקמן דף ט'. ונראה דקמ"ל דלא נימא דבעינן בשטר שוה פרוטה משום דאמרינין בגיטין דף כ' אמר ר' חסדא יכילנא למיפסל כל גיטי' דלית בהו שוה פרוטה משום דכתיב ונתן שיהא בו שיעור נתינה דהיינו שוה פרוטה. ומסיק התם דלא כוותי' וכיון דקדושי שטר ילפינין מויצאה והיתה א"כ אי הוי אמרינן דבעינין בגט שוה פרוטה הוי ילפינין נמי לשטר קידושין שיהא בו שוה פרוטה וקמ"ל דלא כוותי' מיהו לכאורה קשה מברייתא זו על ר' חסדא דלדידי' למה לא נילף באמת בשטר קידושין מגט שיהא בו שוה פרוטה. אך בירושלמי איתא והביאה הרי"ף ז"ל דילפינין בשטר קידושין אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאל"ה היינו כסף. מיהו לפי זה צריך לומר דס"ל דכל שיש בו שוה פרוטה אפי' אם מקדשה בתורת שטר היא מקודשת מדין כסף וכן משמע קצת לקמן דף מ"ח דקתני שם וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת ומוקי לה התם בקידושי שטר משמע דאף שמקדשה בתורת שטר אפ"ה אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת מדין כסף ויבואר עוד בסוגי' שלפנינו. אך אם נימא דזה הכרח אכתי תקשי על ר' חסדא מהא דיליף לקמן דף ה' ע"א מקראי דבכתיב' מתגרשת ואין מתגרש' בכסף ופי' רש"י בעירובין דף ט"ו דהיינו שיתן לה הכסף שתתגרש בו ואי בעינין בכתיבת הגט שוה פרוטה איך ס"ד דמתגרשת בכסף דא"כ תקשה למי בכתיבת הגט תיפוק לי' דמתגרשת מדין כסף. מיהו לפי מה שיבואר לקמן דף ה' דאיצטריך קרא אליבא דאביי דאינה מתגרשת בכסף דלא נילף בהיקישא דאחרת מאמה עברי' שתצא בכסף כמו אמה העברי' והיינו שהיא נותנת לו הכסף דומי' דאמה העברי' שיוצאת בגירעון כסף א"כ לא שייך זה בנתינת הגט שהבעל ניתן לה ושפיר איצטריך קרא דאינה מתגרשת בכסף שהיא נותנת לו. ותו יש לומר לפי מה שנבאר בס"ד לקמן דבנתינה בע"כ לא אמרינין בי' שוה כסף ככסף וכמ"ש הב"ש בסי' כ"ז מחלוקת הפוסקי' בזה א"כ י"ל דנהי דהוכיח בירושלמי דשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה. דאל"כ היינו כסף היינו בקידושין שהיא מקבלת מדעתה אבל בגירושין דהוי נתינה בע"כ דידה דלא אמרינין בי' שוה כסף ככסף א"כ אינה מגורשת אע"פ שיש בו שוה, פרוטה אלא ומדין גט. מיהו מלשון רש"י ז"ל שכתב גבי קידושי כסף ואומר הרי את מקודשת לי וכן בקדושי ביאה שבא עלי' ואומר התקדשי לי בביאה זו וגבי שטר לא כתב כן משמע דס"ל דבשטר אפי' לא אמר כלום מקודשת ונראה דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא הב"ש באה"ע סי' קל"ו דבנתן לה הגט ולא אמר כלום מגורשת מדאורייתא אבל לדעת הטור והר"ן ז"ל אם אינו מדבר כלום בטל מדאורייתא א"כ כ"ש לענין קידושין. ועיין בב"ש סי' ל"ב ס"ק ג' בשם הש"ג ולפ"ז לפי שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל אין מקום להוכחת הירושלמי דאי בעינין בשטר שוה פרוטה היינו כסף הא נ"מ טובא דבכסף לחודא בעינין אמירה ובשטר לא בעינין אמירה וצ"ל דס"ל לירושלמי דאפ"ה כיון שכתב בשטר הרי את מקודשת לי הו"ל כאמיר' אף לענין קידושי כסף ובכה"ג פליגי בז' הרמב"ם והטור ז"ל באה"ע סי' ק"כ בדיבור מתוך הכתב אי מהני. ועיין בב"ש ס"ק ח' שם דלדברי הרמב"ם ז"ל מהני וא"כ כי היכא דבקידושי שטר מהני הכתיבה אפי לא אמר בפי' ה"ג בקידושי כסף ואכתי קשה למה לי קידושי שטר כן נ"ל לפרש שיטת הירושלמי. ועיין לקמן דף ט' ע"א מ"ש עוד בזה:

אך העיקר נראה דאין כוונת הירושלמי דאי יש בו שוה פרוטה ממילא היא מקודשת בתורת בסף אלא כוונתו דאפי' אם היא מתקדשת בתורת שטר מ"מ קשה כיון דאמר לקמן דף ה' לא ניכתוב רחמנא בשטר ותיתי במה הצד מכסף וביאה וקאמר מה להנך שכן הנאתן מרובה ואי נימא דבעינין שיהא בשטר ש"פ כמו בקידושי כסף ליכא למיפרך שכן הנאתן מרובה דהא הנאתן שוה לכסף שהוא בשוה פרוטה וכ"ש לפמ"ש לקמן דף ה' בתוס' ד"ה שכן פודין וכו' דמכסף לחוד נמי איכא למילף במה הצד אקרקעות ומטלטלין ע"ש אלא דאיכא למיפרך שכן הנאתן מרובה א"כ אי נימא דבעינין בשטר שיהא שוה פרוטה הדר איכא למילף מכסף לחוד מיהו מלשון ירושלמי הביאו הרי"ף אבל אם יש בו ש"פ כסף הוא לא משמ' הכי ודו"ק

תוס' ד"ה האשה נקנית וכו' דהא גבי יבמה קתני היבמה וכו'. עיין מ"ש המהרש"א ז"ל. ולולי דבריהם ז"ל י"ל משום דקתני גבי יבמה וקונה את עצמה בחליצה דהיינו דווקא כשעדיין לא ייבום אותה בביאה ולא הוי דומי' דרישא גבי אשה דקתני וקונה את עצמה בגט דהיינו לאחר שנקנית בכסף ובשטר ובביאה דקתני תחילה משא"כ הכא דלאחר שניקנית בביאה אינה יוצאת בחליצה ולא הוצרך לפרושי בהדי' דמיירי קודם הקנין משום דקאי על שם יבמה שהזכיר תחלה ולאחר שכנסה בביאה תו לא מיקרי יבמה אלא אשה כדכתיב בתורה ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר א"כ ממילא היא בכלל אשה דקתני ברישא ותו ליכא למיטעי ומשום דמצינו בלשון חז"ל בכמה דוכתי' דאף לאחר היבום נקראת יבמה כדאי' בכתובת ס"פ נערה בת יבמה יש לה מזונות ובכמה דוכתי' להכי נקט היבמה המפורש' בקרא משום סיפא ודו"ק

תוס' ד"ה ב"ש אומרים בדינ' וכו' במס' עדיות וכו'. הקשה בספ"י דבשוה כסף לא הוי מקולי ב"ש דניחוש שמא שוה דינר במדי כדאמר שמואל לקמן דף י"ב והכריח מזה כדעת הרמב"ם דמשכחת לי' בדבר שאינו מתקיים להוליכו למדי. ולפענ"ד נר' דאי משום הא איכא לאשכוחי בגוונא אחרינא כגון שקדשה בנסכא של כסף פחות משיעור דינר וכמ"ש הב"ש בסי' ל"א סעיף ט' ס"ק ך' דבכה"ג ליבא למיחש כיון שהוא כסף פחות ופרוטה שהי' בימי משה. א"נ כגון שקדשה בקרקע וכמ"ש התו' לקמן דף ה' ע"א בד"ה שכן פודין דאשה מתקדשת בקרקע דבכה"ג בעינין שיהא שוה דינר במקומה כיון דלא שייך להוליכה. וגם נראה דלמאי דאמר לקמן. דף וי"ו ע"ב דאם המקדש בהנאת מחילת מלוה מקודשת משים דהנאה זו היא שוה פרוטה א"כ גם זה בכלל שוה כסף ואם הי' המלוה פחות מדינר ממילא הנאה זו הוא פחות משוה דינר ובזה הוי לי' מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אף בשוה כסף דבזה לא שייך כלל דשמואל. מיהו יותר נראה דא"ש לפמ"ש לקמן בחידושינו דף י"ב בשיטת הרח"ש גבי האי עובדא דציפתא וכו' ובק"א סי' ל"א דהך דשמואל אינו אלא כשנתרצה האשה להתקדש בתמרה זו אלא כיון דקאמר לקמן דבעינין שיהא שוה שיעור פרוטה שהי' בימי משה דאל"ה לא מיקרי כסף חייש שמואל לקדושי ספק דשמא ש"פ דמשה במדי. א"כ לא מיבעי' למאי דקאמר לקמן דף י"א דבפשטה ידה וקיבלה מודה ב"ש ודווקא כשקדשה בלילה או ע"י שליח א"כ בכה"ג הא מודה שמואל דאפי' שוה במקום אחר אין לך אלא מקומו ושעתו ולק"מ אלא אפי' לאידך שינויא מ"מ משכחת בכה"ג כשקידשה בלילה או ע"י שליח וק"ל. ועיין מ"ש בסמוך בזה. ולפ"ז אפשר לפרש מ"ש תוס' דאי קיבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא דלכאורה אינו מובן דמה חומרא הוא זה אם צריכה גט מראשון או משני ולפמ"ש י"ל דהחומרא הוא בשוה כסף דהם קידשה בפחות משוה דינר ונתרצה בו דאז הוי ספק מקודשת דשמא שוה דינר במדי וצריכה גט משניהם דבזה הוי מחומרי ב"ש אלא דלא איתשיל להנך גווני. והנה בס' עצמות יוסף פי' דברי תוס' דס"ל דלב"ש בקידשה בפרוטה הוי קידושי ספק והא דקאמרי ב"ש בדינר היינו שיהא קידושי וודאי ולכאורה אין טעם לדבריו ונרא' די"ל דלמאי דקאמר לקמן דף י"א ע"ב דטעמא דב"ש משום דיליף בהיקישא מאמה עברי' ומצינו בזבחי' דף מ"ח ע"א בפלוגתא דתנאי אי ג"ש עדיפא אי היקשא עדיפא א"כ י"ל דב"ש נמי ס"ל ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ומספקא להו אי נילף משדה עפרון ומהני אפי' בפרוטה או נילף מאמה עברי'. ובזה נלפענ"ד ליישב קושי' תוס' ביבמות דף י"ד ע"ב בד"ה אלא ב"ש אמאי נמנעו וכו' וא"ת ודילמא משום ממאנת ומשום ההוא דשוה כסף ככסף וכו' ותירוצם דחוק ולפמ"ש אתן שפיר די"ל דזהו כוונת רש"י שם בד"ה מן הספק וכו' קס"ד השתא וכו' ולכאורה אינו מובן כוונתו בזה וגם לשון השתא שכתב אינו מדוקדק. ויש לפרש דכוונתו לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דלא ויפרש דנמצנו משום קידושי כסף משום דבקדושי כסף הוי ספיקא לב"ש ואינו בכלל נמנעו מן הוודאי וס"ל דגם בממאנת הוי בכלל ספק כדפי' רש"י שם בד"ה ובספק אשת איש וכו' ולא שייך לאוקמא הא דנמנעו מן הוודאי אהא כיון דת"ק קרי לה ספק אשת איש. אך י"ל דגם התוס' ס"ל הא כמו שמפרש בס' ע"י דבריהם דהכא אלא דדקדקו בקושייתם וכתבו ומשום ההיא דשוה כסף ככסף ולא כתבו משום כסף עצמו יש לפרש ע"פ מה שיבואר לקמן בתוס' ד"ה בפרוטה וכו' דלב"ש צ"ל דיליף ש"כ ככסף מקנין אמה עברי' א"כ י"ל דאף אי נימא דמספקא לי' לב"ש בכסף עצמו אי ילפינן מג"ש דקיחה קיחה או מהיקשא. כנ"ל היינו בכסף עצמו אבל בשוה כסף ס"ל דהא דשוה כסף ככסף ילפינן בהיקישא מאמה עברי' שהוקש עברי לעברי' דמפורש בו שוה כסף ככסף א"כ כיון דמינה ילפינין בעינין שוה דינר והיינו דקתני בברייתא שם דפליגי ב"ש וב"ה בתרתי בכסף ובשוה כסף משום דבכסף פחות מדינר הוי קידושי ספק לב"ש כנ"ל אבל בש"כ ס"ל לב"ש דבעינין שוה דינר דווקא ובפחות לא