המקנה קכט

דמושב כל מקום שאתם יושבים משום דהא כתיב אשר אני נותן לכם במה הנוהגות לכולכם אע"כ דמייתר מושב גבי נסכים לאשמועינן דכל מקום שנא' מושב לבד נמי אחר ירושה וישיבה משמע אבל גבי עומר דכתיב ביה ביאה ומושב ע"כ כיון דכבר נפקא לאחר ירושה וישיבה מביאה לחוד ואין צריך מושב אלא לכל מקום שאתם יושבין שנוהגין אפי' בח"ל דא"ל דגבי עומר נמי דאתא ללמד על מקום אחר דאם כן הוי ליה שני כתובים אע"כ דגבי עומר מושב לכל מקום שאתם יושבין והך מושב דנסכים לאו לגופ' אתא אלא ללמד על כל מקום שנאמר בו מושב והא דאיצטרך ביאה גבי נסכים אף על גב דכתיב ביה מושב וע"כ לאחר ירושה וישיבה דהא א"א לפרש מושב דגבי נסכים לכל מקום שאתם יושבין כיון דכתיב אשר אני נותן לכם דבעינן במה הנוהגות לכולכם וע"כ לאחר ירושה וישיבה נראה דהיינו דקאמ' ללמדך כל מקום שנאמר מושבות ר"ל אפי' אי לא הוי כתיב ביאה הוי ידעינן דמושבות דגבי נסכים לאחר ירושה וישיבה אלא דהכתוב בא ללמד על מקום אחר דכתיב ביה מושב דלא הוי ידעינן אם נילוף ממושב דכתיב גבי נסכים דע"כ פירושו לאחר ירושה וישיבה או נילוף ממושב דכתי' גבי עומר דפירושו כל מקום שאתם יושבים לכך הוצרך לכתוב ביאה גבי נסכים ומייתר מושב דידי' דהא אין לפרש כל מקום שאתם יושבים דהא בעינן במה הנוהגות לכולכם וע"כ מושב דידי' בא ללמד על מקום אחר דכתיב בי' מושב שתהא לאחר ירושה וישיבה וכיון שזכינו לזה מצינו למימר דת"דבי רבי ישמעאל קמא ללמדך כל מקום היינו דמושב דכתיב מייתר' דמביאה נפק' ובא ללמוד על מושב דכתיב במקומות אחרים והרווחנו בזה דאין כאן פלוגת' בתנאי' אליב' דר"י ועוד דאין צ"ל דחדא ועוד קאמר וגם א"צ למ"ש לעיל דסביר' ליה לר"י קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא כיון דסביר' ליה זו וזו שילה ובזה אתי שפיר טפי הא דאית' במנחות דף מ"ה דשתי הלחם לא הקריבו במדב' ופירשו התוספות הטעם שם משום דסבירא ליה כר"י דביאה לאחר ירושה וישיבה משמע ובסוף דבריהם כתבו כיון דכתיב בשתי הלחם מושבותיכם דמשמע לאחר ירושה וישיבה ובאמת הא דכתבו דהטעם הוא משום ביאה הוא דחוק דלא מצינו ביאה גבי שתי הלחם אלא בפ' ראשונה גבי עימר ולפמ"ש דסביר' ליה לרבי ישמעאל דמושב לחוד אפילו בלא ביאה משמע לאחר ירושה וישיבה אתי שפיר דכתיב גבי שתי הלחם מושבותיכם בסוף הפ' חוקת עולם בכל מושבותיכם והעיקר נראה דסביר' ליה לאביי כל הדוחק הזה כדי לאוקמ' ת"ק דמתני' כר"י דלפי' הנ"ל לא מצינו תנא דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל וע"כ כדר"י קמא אתי' דל"ל ביאה לחוד' לאחר ירושה וישיבה אלא ביאה ומושב דוק'. ולפ"ז נראה דס"ל לאביי דבי רבי ישמעאל בתר' חתי' כההוא דספרי הנ"ל דסביר' ליה מושב דכתיב גבי נסכים מייתר' ללמד על מושב דכתיב במקום אחר כנ"ל אלא דס"ל דת"ק דמתני' דל"ל גבי חדש כל מקום שחתם יושבים היינו דס"ל דביאה ומושב בעינן דאינו נוהג לאחר ירושה וישיבה וע"כ דנפק' ליה מביאה ומושב דנסכים להכי מפורש לתדר"י קמא הכי כדי לאוקמ' דאיהו ת"ק דמתני' והיינו דקאמר מכדי ר"י וכו' לאסוקי מילת' דאביי ולפ"ז אתי שפיר הא דמקשה ואידך דקאי על תדר"י קמא דאף דדריש אשר אני נותן לכם במה הנוהגות לכולכם מ"מ הוי מצי למימר דמושב לחוד לאח' ירושה וישיבה כדדריש תדר"י בתר' ובזה מבוא' המשך הסוגי' לאביי כנ"ל ודו"ק

ע"ב בגמרא דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמ' ביאה בתורה סתם וכו'. לכאורה קשה דאם כן גבי ערלה דכתיב ביה נמי כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ודרשינן מיניה בספרי והוא משנה בערלה ונטעתם פרט לכשמצאו נטוע יכול אפי' נטעו גוי אחרי כן ת"ל כל עץ וכיון דהך תנא דבי ר"י ס"ל דכל מקום שנאמר ביאה בתורה סתם אינו אלא אחר ירושה וישיבה דהיינו אחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו א"א למדרש פרט לשמצאו נטוע דהרי כבר עברו שני ערלה כיון דלא נאסר אלא אחר שחילקו ואין לפרש דמודה בהא תנא דבי ר"י דביאה דכתיב גבי ערלה היינו בכניסתן לארץ והיינו מהך גופ' דכיון דמצינו דמיעטה רחמנ' מצאו נטוע מכלל דערלה אסור מיד דאם כן למה לא נילוף מיני' שאר ביאות האמורות בתורה סתם שיהיה משנכנסו לארץ ואפי' לפמ"ש לקמן דתפילין ופטר חמור הוי שני כתובים היינו דלא נילוף שנהגו במדבר אבל אכתי נילוף דביאה היינו מיד כשנכנסו לארץ וצ"ל דאף דלא נהג ערלה אלא אחר שכיבשו וחילקו מ"מ אותן מקומות שלא כיבשו עדיין וכבשו אח"כ ומצאו בשעת כיבוש עץ נטוע לא נהג בו ערלה מגזירת הכתוב דנטעתם ויותר נראה דהאי תנא לא דרש ונטעתם למצאו נטוע אלא למעט מה שנטע הגוי אח"כ וריבוי' דכל עץ דריש לריבוי' אחרינא כדאיתא בספרי שם ע"ש

ונראה עוד דלפמ"ש לעיל בתוספות ד"ה כל מצוה וכו' דס"ל לתוס' והרא"ש ז"ל דהא דכתיב גבי חדש קצירכם ולא קציר נכרי היינו לענין איסור חדש מה שמצאו זרוע בתחילת כניסתן לארץ אבל אח"כ נוהג איסו' חדש דילפינן מערלה היינו דוקא אליב' דר"א אי סבירא ליה כר"ע אבל לתנא דבי ר"י דס"ל אין חדש נוהג אלא לאחר ירושה ע"כ צ"ל דקצירכם ממעט דאין חדש נוהג בשל גוים כלל אף מה שזרע אחרי כן דא"א לומר מה שמצאו זרוע שהרי לא נאסר אלא אחר ירושה וישיבה ובזה יש לפרש דברי ירושלמי שתמהו כל המפורשים דאית' במסכת חלה אלא מעתה אפי' חיטים שבעליה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל פסח ומשני מה שתגרי נכרים מוכרים וכר"י דאמר כל ביאה שנאמ' בתורה סתם אינו אלא אחר ירושה וישיבה ותמהו דמה ענין דבי ר"י לכאן דהא לר' ישמעאל לא נאמר אלא אחר ירושה וישיבה אין כאן קושיא כלל מה אכלו בלילי פסח. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה כל המצוה וכו'. דאין קושיא מן הירושלמי על התוס' והרא"ש ז"ל דס"ל חדש נוהג בשל נכרי' דהא דאמר בירושלמי מה שתגרי נכרים מוכרים להם היינו לפי סברא דאפי' חיטים שבעלי' נאסרו דא"א לפרש קצירכם ולא קציר נכרי על תחילת ביאתן ע"כ קצירכם ולא קציר נכרי קאי למעט איסור חדש של נכרים מה שזרעו הנכרים אח"כ וכדי להחזיק סברא זו דאין חדש נוהג בשל נכרים ע"ז קאמר וכר"י וכו' דמייתי ראיה מר"י דס"ל כל ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה א"כ א"א לפרש קצירכם ולא קציר נכרי במה שמצאו זרוע דהא לדידי' לא נאסר עד אחר שחילקו. וע"כ צריך לומר דממעט דאין חדש נוהג בשל נכרי ה"נ יש לומר כן אי נימא דאפי' חטים שבעלי' הי' נאסר להם ונראה עוד דבסברא זו מתורץ מה שיש לדקדק בהא דקאמר בגיטין דף מ"ז גבי תרומה דגנך ולא דיגון נכרי ולא מוקמינן למעט מה שמצאו זרוע כמו גבי חדש וערלה:

ולפמ"ש לק"מ דכיון דתרומות ומעשרות לא נהגו אלא לאחר ירושה וישיבה כדאיתא לקמן דף מ' גבי גדולה לימוד ופי' רש"י ז"ל מדכתיב זרעיך ע"ש א"כ א"א לפרש מה שמצאו זרוע ועמ"ש לקמן בזה ודו"ק:

שם אף כל אחר ירושה וישיבה וכו' לכאורה קשה דהא אמרי' בעירוכין דף י"ב שלא התחילו למנות שמיטין ויובלות עד אחר י"ד שכיבשו וחילקו וקאמר הש"ס מנא לן משום דאל"כ לא משכחת הא דכתיב לאחר י"ד שנה הוכתה העיר ע"ש א"כ מוכח מקרא בהדיא דסתם ביאה דכתיב בריש פ' בהר סיני גבי שמיטה היינו לאחר שכיבשו וחילקו דאל"כ למה לא מנו באמת מתחלת ביאתם ולכאורה נראה דתנא דבי ר"י קמא ור"ע ס"ל באמת דהתחילו למנות מיד ומתרצי להאי קרא די"ד שנה דמתרץ שם אליבא דר' יהודה דמשגלו עשרת השבטים בטל המנין והתחילו למנות משהחזירן ירמיה ע"ש בפירש"י ז"ל אלא דלפ"ז צ"ל דלא קיי"ל כר"ע דהא פשטות הסוגיא בערוכין דלא מנו שמיטין ויובלות עד אחר י"ד שנה שכיבשו וחילקו וכן פסק הרמב"ם וכ"ש דקשה על מה שכתבו רוב הגאונים דקיי"ל כר"א דמתני' משום דהלכה כר"ע מחבירו והרי מוכח בהדיא דלא קיי"ל כר"ע בהא אלא שמצאתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' שמיטה ויובל דהא דלא מנו שמיטין ויובלות עד אחר כיבוש וחילוק משום דכתי' גבי שמיטה שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזרע כרמך שדך המיוחד לך יצאו שנת כיבוש וחילוק שלא הי' מיוחד לכל אחד ואחד נמצא דשפיר אתי' כר"ע אך לפ"ז קשה על סוגיא דידן דהוי ליה שמיטה וביכורים ב' כתובים. ולולי דברי הרמב"ם ז"ל היה נראה הא דלא נהג שמיטין ויובלות עד אחר ירושה וישיבה מברייתא דאיתא בעירוכין דף ל"ב ע"ב יכול והא עלי' והן מעורבין ת"ל לכל יושבי' וכו' וכיון דאין יובל נוהג אין שמיט' נוהג כדאי' לקמן דהוקש שמיטין ליובלות ואפ"ה לא ק' על תנא דבי ר"י דהו"ל שני כתובים דאיצטרך האי קרא דכל יושבי' דאפי' אחר ירוש' וישיבה דאם לא יהי' כל יושבי' עלי' או יהי מעורבין לא ינהג דין יובל. ודו"ק:

בתו' ד"ה הואיל ונאמר בתורה ביאה סתם וכו' וכן משמע ביאה דכתיב גבי פסח וכו' לכאורה נראה דצ"ל כן דהא קשה לאידך תנא דבי ר"י דלמה לא נילוף כל ביאת האמורות סתם מתפילין ופטר חמור ולפמ"ש התוס' דגם בפסח נצטווה מיד וא"כ הוי פרשה ראשונה ושניה ב' כתובים וק"ל:

בא"ד ויש לומר שהיה רובם ערלים וכו'. וצריך להבין דהא מולים היה כל העם היוצאים ממצרים ולמה לא עשו פסח עד שגדלו בניהם שנולדו ונתרבו על יוצאי מצרים והרמב"ן והרא"ם ז"ל כתבו בפ' בהעלותך משום דמילת זכריו מעכבו מלאכול פסח וזה אינו במשמעות דברי התוס' דהכא שכתבו דערל אסור לאכול בפסח ותו דאמרינן בהדי' בפ' הערל כשהוא אונס שאינו יכול למול מפני הסכנה אינו מעכב וכן הקשו תוס' בפ' הערל דליכא למימר שלא עשו הפסח מטעם מילת זכירו כיון דאנוסים הי' ודברי הרמב"ן והרא"ם ז"ל תמוהים מאוד ולכאורה הי' נראה לפרש דברי תוס' דלהכי הקדימו דס"ל כהאי תנא דביאה הכתוב גבי תפילין עשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ וכן משמע ביאה דכתיב גבי פסח ר"ל כיון שנאמר בפי' בפסח שיעשו מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ וכיון שנגזר על יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ כבר הי' פטורים מפסח אלא דקושייתם אח"כ למה לא עשו אלא פסח אחד ר"ל דברבות השנים דמתו רוב יוצאי מצרים ונתגדלו בניהם הראוים לכנוס לארץ הי' לבניהם לעשות פסח כיון דהוי רוב וע"ז תירצו שאותם שנולדו במדבר הי' ערלים ומ"ש תוס' שהי' רובם ערלים היינו דאף שלא נגזרה על פחות מבן עשרים מ"מ הי' מיעוט נגד יוצאי מצרים ולאחר כמה שנים שנתמעטו שמתו מהם בכל שנה ט"ו אלף מ"מ כבר נתגדלו הנולדים במדבר והוי רוב ערלים ובזה מובן יותר מה שהי' גנותן של ישראל אפי' למאי דקאמר ביבמות דלא נשבה רוח צפונית כי היכא דלא נבדור ענני מ"מ הוי גנותן במה שחטאו ונגזר