המקנה קכה

דמרבינן מיני' כהן המרובה בבגדים היינו כהן המשיח דרישא דקרא אם הכהן המשיח יחטא ומרבינן מיני' מרובה בגדים שחטא והאי כהן המשיח שכתבו התוספות דמרבינן כהן הדיוט מיירי בכהן המקריב והיינו מה דאית' בת"כ בהאי פרשת' ולקח הכהן המשיח מדם הפר אין לי אלא כהן המשיח מנין לרבות כהן אחר ת"ל הכהן אם סופינו לרבות כהן אחר מה ת"ל הכהן המשיח אלא למצוה שיקבל כהן המשיח ואם קיבל כהן הדיוט עבודתו כשירה ונר' הטעם כיון שכבר רבה קרא בכהן המשיח יחטא דאפילו מרובה בגדים מביא פר תו אין צריך לרבות בסיפ' דקרא דמרובה בגדים כשר להקריב דפשיטא הוא דאלא מי יקריב אע"כ בסיפ' מרבה אפילו כהן הדיוט והיינו דכתבו התו' דסד"א אפי' בנו' אהרן כשירין להזו' הד' של קרבן כהן המשי' ומיהו לולי דבריה' הי' נרא' דקושי' הש"ס הוא דוודאי מתני' מיירי במצוה לכתחילה דהא כלל במתני' עם התנופות והסמיכות דאינו אלא למצוה וקתני נוהגת באנשים משמע דהזאות נוהגות נמי באנשים למצוה ובאמת זה אינו דהא למצוה אינו אלא בכהן המשיח כמפורש בת"כ כנ"ל וכיון דהא דקתני אבל לא בנשים דקאי נמי אתנופת ואסמיכות דאינו אלא למצוה ע"כ הא דקתני נוהגות באנשים היינו נמי למצוה וכיון דהזאות למצוה לכתחילה אינו אלא בכהן המשיח לבדו לא שייך לשון באנשים ולא בנשים ודו"ק

בד"ה מכני' כהן ידו וה"נ אשכחן גבי בכורי' שהכהן היה אוחז א בשפתיו וכו' וצ"ע גדול דבמשנה דבכורים מפורש איפכא שהבעלים אוחזין בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ותמהני שלא הרגישו המפרשים בזה ובתנופת חלבים וחזה מפורש בברייתא דמנחות דף ס"ב כיצד עושה מניח אימורין על פיסת היד וכו' וכן כתבו התו' בסוכה דף מ"ז ע"ב בד"ה כהן מניח וכו' וז"ל שאוחז הכהן באימורין היוצאין חוץ לפיסת היד ע"ש אבל שיטת הרמב"ם ז"ל הוא דבכל המנח' ובתנופת חלבי' חזה ושוק הי' יד הכהן תחת יד הבעלים ממש חוץ מבכורים שהבעלים אוחזין בשפתי הכלי כמשמעות הכתוב ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וכן הביא התי"ט בשמו במס' בכורים ונראה להביא ראי' דבכולן יד הכהן תחת יד הבעלים ממש מדאמרו אין תנופה בחוברין משום דלא אפשר ואמתי הא אם הכלי גדול יכולין שניהם להניח ידיהם זה אצל זה אלא ודאי משום דבעינן יד הכהן תחת יד הבעלים ממש ואם כן א"א שיניח כהן אחד ידיו תחת ידי שניהם ואי אפשר בשני כהנים דכהן אחד אמר רחמנא ולא שנים כי היכא דאמר התם תנופה ולא תנופות והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורים דשותפין מביאין ביכורי' ולא כתב דאחד מניף ע"י כולן כמ"ש בתנופות חלבי' וחזה ושוק ולפמ"ש אתי שפיר כיון דתנופות ביכורים לא היה יד הכהן תחת יד הבעלים אלא בשפתי הכלי שפיר היה יכולין לאחוז שניהם בשפתי הכלי והכהן ידו למטה מן הכלי ודו"ק

בתוס' ד"ה כל המצות וכו' בירושלמי פריך אמאי לא תני חלה וכו' לפי שאינה בעיס' של נכרי' נרא' דסוגי' דידן לית לי' הך סברא דאם כן מאי מקשה והרי תפילין ופ"ח דכתיב בהן ביאה דע"כ הקושי דהוי לי' למיתנייהו במתני' כמ"ש תוספות והרי אינן בנכרי' דכשנולד בשל נכרי' אין בו קדושה וצ"ל דלא חש סוגי' דידן לקושי' הירושלמי משום דסבירא ליה דחלה אינ' חובת קרקע כמו לקט שכחה ופאה תרומת ומעשרות וכיוצא בהן. שהחוב הוא מוטל על בעל הקרקע אבל בחל' דאין החיוב עליו אלא בשעת גילגול הוי ליה כחובת הגוף וכי בשביל שהחיוב הוא בתבוא' הגדיל' על הקרקע יחשב חובת קרקע. ולא דמי לתרומת ומעשרות דאף דגמר החיוב הוא מגמר המירוח מ"מ כבר התחיל חיובו משהגיע עונת מעשרות דהא אם רוצ' מפריש תרומת ומעשרות קודם מירוח משא"כ בחל' דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום וכ"ש לדעת הפוסקים דאינו חייב בתרומת אלא כשנתמרח ביד בעל הקרקע אבל הלוקח קודם מירוח פטור מן התור' נמצא דעיקר החיוב על בעל הקרקע והא דפטור מן התורה בחל' בח"ל י"ל לאו משום דחובת קרקע הוא כפירש"י אלא משום דמפורש בו והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומ' ואדרבא מדצריך קרא באכלכם מלחם הארץ למעט ח"ל משמע דלאו חובת קרקע היא ועוד נראה דמוכח דחובות הגוף היא דהא קיי"ל כר"ע ברפ"ב דחל' דפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ופי' הר"ש דטעמי' דר"ע בשם הירושלמי דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות ח"ל הרי דאין תלוי' כלל בחובת קרקע דאפי' גדל בח"ל כיון שבא לא"י נתחייב והמקשה והרי תפילין ופטר חמור ה"ה דהוי מצי להקשות מחלה וחדא מינייהו נקט ועוד יש לפרש הירושלמי דסבירא לי' נמי דחובת הגוף היא אלא דסבירא לי' כדסלקא דעתי' דכל היכא דכתיב ביאה מיקרי נמי תלוי' בארץ כאידך תנא דבי רבי ישמעאל לקמן וה"ה דהוי מצי להקשות מפטר חמור אלא דחדא מינייהו נקט דע"כ צ"ל בסוגי' דידן דמקשה מתפילין ופטר חמור והוי מצי נמי להקשות מחלה אלא דחדא מינייהו נקט ובתירוצא דירושלמי מחלה מתרצא נמי פטר חמור דאינו בשל נכרי' ואין להקשות מתפילין דכיון דאמר בירושלמי שם דתפילין מפורש בתור' דנוהגות בכל מקום מדכתיב השמרו לכם וגו' ושמתם את דברי אלה אפי' גולים וכו' והדר כתיב וקשרתם ע"ש אם כן אינו בכלל ולא צריך למתנייהו כדבעי למימר לקמן גבי חדש דת"ק לחומרא דכ"ש חדש דמפורש בו א"צ לתנא למיתנייהו ומהאי טעמא לא מקשה בסוגי' ממצה דכתיב בי' ביאה היינו משום דמפורש בכל מושבותיכם תאכלו מצות וק"ל

בא"ד וקשה אמאי לא פריך וכו' וכתב בספ"י דעיקר קושייתם משום דע"ז לא משני הירושלמי מידי למ"ד דאין קנין לנכרי בארץ ישראל ע"ש ולענ"ד נראה דאי אפשר לפרש כן דהא משמע מדבריהם ז"ל דלא חשיב אלא מה דנוהג בדנכרי' בח"ל דהא הוכיחו התוס' מזה דערלה נוהג בשל גוי' וא"א לומר דמיירי בשל גוים בארץ ישראל דהא משנה מפורשת בערלה פ"א דעכו"ם שנוטע חייב בערלה אע"כ כוונתם דמדחשיב ערלה ש"מ דנוהג בכל מקום כלשון המשנה דאין חילוק בין ארץ לח"ל ואם כן שפיר תירץ הירושלמי אף לענין תרומות ומעשרות דלכ"ע אינו נוהג בח"ל בשל נכרי' כדאיתא בטור י"ד סימן של"א ועוד נראה דאפי' בא"י למ"ד דאין קנין לנכרי מ"מ דמירוח הנכרי מודה דפטור ואף דאיכא למ"ד במנחות בפ' רבי ישמעאל דאף מירוח הנכרי אינו פוטר מ"מ הא מסיק התם רבא דלמ"ד דמירוח הנכרי אינו פוטר ה"ה גילגול נכרי אינו פוטר דילפינן בגז"ש ראשית ראשית אם כן כי היכא דמשני בירושלמי גבי חלה מפני שאינו בעיסת נכרי ה"נ הוי מצי לשנוי' גבי תרומת ומעשרות כיון דילפינן מהדדי ונרא' דעיקר קושי' התוספות דהוי לי' להקשות מתרומת ומעשרות דהוי יותר חובת קרקע מחלה דאינו אלא משעת גילגול כמו שיבואר לקמן ותו דתרומת ומעשרות ישנו ברוב פירות וק"ל

בא"ד מן הירושלמי שהבאת יש להוכיח דערל' וכו'. כבר כתבנו דע"כ עיקר הוכחתם דנוהג אף בח"ל בשל גוי' דאי בא"י הא משנ' מפורשת היא בערלה פרק א' דעכו"ם שנטע חייב בערל' אך אין זה מוכיח כ"כ מירושלמי דאיכא למימר דחלה אינו בעיסת נכרי אפילו בא"י מ"מ משמע להו כיון דסתמא קאמר משמע אפי' בח"ל ולפ"ז צ"ל דמה שהביאו ראי' מגבינות היינו משום דאסרו גבינות הנכרי אפי' בחוץ לארץ דהא לאינך אמוראי דקאמרי הטעם משום דמעמידין אותו בחומץ או שמחליקין אותו בשומן של חזיר פשיטא דאסורין אפי בח"ל ומסתמא לא פליג רב נחמן בר יצחק שם דמפרש טעמא משום ערלה בהא. אך לכאור' קשה דהא קאמר בע"ז דף ל"ה כמאן כהאי תנא רבי אליעזר אומר שרף הערל' אסור מפני שהוא פריו וכו'. והרי רבי אליעזר עצמו סבירא ליה לקמן דף ל"ט דאין ערל' בח"ל וצ"ל דתנא דמתני' דהתם סבר בהא כרבי אליעזר ובאידך פליג עלי'. וק"ל

בא"ד דאי בערל' דישראל וכו'. לכאור' קשה נהי דלא ניחא ליה לאוקמי בישראל חשוד דאסור להכשילו בדמי ערל' מ"מ אפי' בנכרי איכא למימר כגון שמכר ישראל את הכרם לנכרי בשעה שכבר התחילו ליגדל פירות ערלה דודאי אין הישראל מחוייב לעקור אותו א"נ שמכר הישראל את פירות הכרם קודם שגדלו כדאיתא בי"ד סימן שצ"ד א"נ שהשכיר ישראל לנכרי בהבלעת שאר פירות או שאר שני' וכה"ג טובי דהפירות גדלו בקרקע ישראל אלא שהנכרי מוכר את הפירות ואין ראי' מזה שערלה נוהג בקרקע של נכרי שנטע הנכרי עצמו ואפשר דסבירא לי' להתוספות מדנקט בהך מתני' בא"י ובסורי' משמע דמיירי שהכרם עצמו של נכרי דבא"י אין מוכרין ואין משכירין שדות וכרמים ולא במחובר לקרקע כדאיתא בפ"ק דע"ז אלא קוצר ואח"כ מוכר וס"ל דמסתמא מיירי בכה"ג גם בח"ל וק"ל

בא"ד מפני מה גבינות הנכרי' וכו'. הוי לנו לילך אחר הרוב וכו'. והנה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מהלכות מאכלות אסורות דהך מתני' דפ"ג דערל' דמייתי לקמן דף ל"ח דבח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט היינו אפי' בכרם שהוא בוודאי ערלה אלא כיון שאינו רואה בעיניו שהיא לוקט מן הערל' אינו בכלל וודאי אלא בכלל ספיקו וסבירא לי' דהכי הילכתא דדוקא וודאי אסור שאין בו ספק אבל אם יש לתלות בשום דבר אפי' הוא רחוק מאוד כל שאין רואה בעיניו הוא בכלל ספיקו מותר ואם כן מאי קשה להו האיך אנו נהני' מן הכרמי' הא כל שאינו רוא' לוקט הוא דכלל ספיקו מותר ואין לומר דכוונת התוס' דאיך אנו נהני' מן הכרמים אף שאנו רואי' לוקט אלא דאין יודע אם הם מאותן המבריכי' שהם ערל' חדא דאין לשון התוספות משמע הכי ועוד דאם כן פשיטא קשה מה שכתבו הוי לנו לילך אחר הרוב הא כיון שרוא' לוקט הוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצ' על מחצ' דמי ואם כן פשיטא דספיקו מותר אע"כ דכוונות התוספות דאין אנו רואין לוקט והוי לי' נמצא ביד נכרי דאזלינן בתר רובא כדקיי"ל בט' חניות ואם כן הדרי קושי' לדוכתא מיהא בהא י"ל דסבירא לי' דכל שאין האיסור ידוע במקומו לא הוי קבוע דאורייתא וכ"כ תוספות בנזיר דף י"ב אם כן כיון דהכא הוי לי' חומרא אי אזלינן בתר רובא לא הוי קבוע כשרוא' לוקט אלא דאין לשונם משמע כן והא וודאי אין להסתפק ולדחוק דהתוספות מיירי בא"י דאם כן פשיטא שחייב בערל דהא משנה מפורשת בערל' פ"א דעכו"ם שנטע חייב בערל' ועוד דלא הוי להו למימר דהוי לנו לילך אחר הרוב הא בא"י אפי' ספיקו אסור ומזה נרא' דהתוס' פליגו על הרמב"ם ז"ל ומפרשי מתני' דבח"ל יורד