המקנה קכ

ע"כ קרא אתא לפשטי' שאשה חייבת בשמחה א"כ הוי לי' שלשה כתובים מדאיצטרך קרא גבי שמחה דהא וודאי אין לפרש דקרא קאי על בעלה כיון דלפי הס"ד היא מחויבת בשמח' ולפ"ז מאן דס"ל שני כתובים הבאים כא' דמלמדין ע"כ דהחיוב הוא על האשה עצמה ואביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה היינו למאי דקי"ל דשני כתובים הבאים כא' אין מלמדין ובלאו האי קרא דושמחת ידעינן דפטורות להכי אמרינן דקרינן בי' ושמחת ולפ"ז ממילא מתורץ דהתם בחגיגה קאי שם אליבא דב"ש דס"ל דכל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו וכו' כמו שפירש"י שם להדיא בד"ה עד הכא וכו' וב"ש ס"ל לקמן דף מ"ג ע"א דשני כתובים הבאי' כאחד מלמדין א"כ לדידי' שפיר משני דעד האידנא וכו' ואשה גם היא חייבת בשמחה כנ"ל. גם י"ל דתלי' בפלוגתא אי אמרינן יש אם למקרא דקרינן ושמחת בקמץ. או יש אם למסורת דאיכא למימר דקרי בי' ושמחת בחירק ושמעי' לב"ש בר"פ קמא דסנהדרין דף ד' דס"ל דיש אם למקרא וכן הוא לחד גירסא שהביא רשי' בס"פ כיצד צולין דף פ"ו ע"ב אלא דרש"י שם גרס איפכא מ"מ י"ל דאביי סבר הכי ודוק

בגמרא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכו'. יש לדקדק דהוי ליה למימר לכל אזהרה שבתורה או לכל ל"ת ותו יש לדקדק דהאיך נלמד מהכא עונשין דהיינו שמצוין הב"ד לקיים בהם העונשין האמורין בתורה דהא בקרא לא נזכר עונש אלא שהושוו לכל חטא' ודוחק לומר כיון דכתיב בההוא פרשת' אשם גזילה וחומש דהוי לי' כפרה ילפינן מיני' לכל עונשין דהם נמי באין לכפרה ולכאורה הי' נראה דלאזהרה בכל לאווין לא צריך קרא דהא אמרינין לעיל דהא דלא ילפינן מ"ע שהז"ג ממצה דחייבת מכל שישנו בבל תאכל חמץ משום דהוי מצה והקהל שני כתובי' הבאי' כאחד וא"כ כיון דאמרינן בפסחים וביומא דנשי' חייבת בבל תאכל חמץ מכל אוכל מחמצת נילוף מיני' לכל הל"ת שבתורה ואין לומר דמחמץ לא הוי ידעינין אלא ל"ת שהזמ"ג דהא מה שאין הזמן גרמא חמיר טפי כפי' רש"י ז"ל בד"ה מדמצות עשה שהזמ"ג וכו'. ותו דלבתר דמסקינין לעיל מקרא דנשי' חייבות במצות עשה שאין הז"ג ופטורות ממ"ע שהז"ג ודאי דאיכא למילף בק"ו מל"ת שהזמן גרמ' דכ"ש שחייבת בל"ת שאין הז"ג וצ"ל דאיצטרך קרא בל"ת שאין הז"ג לעונש מלקות דליכא למילף בק"ו דקיי"ל דאין עונשין מן הדין אם כן ממילא מוכח דנשי' חייבות בכל עונשי' ואין להקשות ע"ז דהא ודאי דמפורש בתורה עונשין באשה כמו שמצינו בפרשת שופטים גבי ע"ז והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וכן בפ' קדושי' מות יומתו שניהם וכן מות יומת הנואף והנאפת וע"כ צ"ל משום דה"א דוקא הני שהן עבירות חמורות שיש בהם מיתה ואם כן מה שייך בכאן לומר שאין עונשין מן הדין דהא כתב המהרש"א ז"ל הטעם שאין עונשין מן הדין משום דה"א כיון דחמיר אין לו כפרה והכא הרי מצינו דאפי' בעבירות החמורות דאית להו כפרה אך ז"א דאכתי לא הוי ידעינן דה"א דאין להם כפרה אלא במיתה אבל ה"א דל"ל כפרה במלקות וע' מה שכתבתי לקמן בדברי התוספות בזה ועוד י"ל דהא דאיצטרך קרא ולא ילפינן ממצה משום דה"א דנילוף מבל תקיף ומבל תשחית דפטורות אלא לפמ"ש התוספות בדף ל"ד ע"ב בד"ה ונילוף וכו' דלקול' ולחומרא לחומרא מקשינן אם כן ממילא הוי ילפינן לענין איסורי לחומרא אבל לענין עונשין כיון דאיכ' למילף נמי לפוטרו ממלקות אי אתה יכול להחמירו עליו אלא להקל עליו כדאית' בפ' ארבע מיתות דף נ"ב וע"כ קרא לענין עונשין קאתי. ואין לדקדק ע"ז אם כן הא דקאמר שם בפסחי' דל"ל כל לרבות את הנשי' הא מדר' יהודא אמר רב נפקא וכו'. ולפמ"ש נהי דודאי איכ' למילף מדרב יהודא אמר רב מ"מ הוי לי' לשנוי' דאיצטרך כל כי היכא דנדע דחייבות בעונשין מקרא דאיש או אשה כי יעשו וגו' דאל"ה הוי מוקמינין לאיסור' לבד אלא דעדיפ' משני דאיצטרך לגופ'. אך ע"ז קשה דאכתי למה לי קרא דהא הוי בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתי' שני כתובי' לפטור וכל שני כתובים הוי כמו מיעוט' כמ"ש התוספות לעיל בד"ה מכלל וכו' אף לפי מה שיבואר לקמן בס"ד כולהו נפקא מדכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן מ"מ לפי מה דאמר שם דאיצטרך גז"ש דפאת פאת לבל תשחית הוי לי' שני כתובי' מיהו לכאורה היה נראה דר' ישמעאל לשיטתו אזיל דלפי' מה שיבואר לקמן בס"ד דלמאי דסבירא ליה לר' ישמעאל דלה יטמא רשות ע"כ דל"ל גז"ש דפאת פאת אם כן לדידי' לא הוי שני כתובים ולפי מה שיבואר לקמן דג"ש דפאת פאת לא מייתר' אתי שפיר טפי. אך אכתי קשה דנימ' דבהדי הקיש' דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה הוי ב' כתובים כדחשיב כל שישנו גבי מצה לב' כתובים ונהי דליכא למילף משם אלא ל"ת שאין הזמן גרמ' דחייבות מ"מ הא איכ' למילף נמי ממצה כל לא תעשה שהזמן גרמא ואפשר דמהאי דהוי שני כתובים לא הוי ידעינן אלא אזהרה ולא מלקות ודו"ק

בגמרא אמר קרא אלה המשפטים וכו'. השוה הכתוב אשה לאיש וכו'. ובבבא קמא שם הקשו התוספות דהא בגיטין דרשינין לפניהם ולא לפני הדיוטות ותירצו דוקא הדיוטות ממעטינן אבל אשה כשירה לדון ובגיטין דף פ"ח ע"ב הקשו ע"ז מירושלמי דאשה פסולה לדון. ותו הקשו בבבא קמא דהכא משמע דלפניהם ריבוי' הוא והתם משמע לפניהם מיעוט' הוא ותירצו משום דקאי על האלקי' דכתיב בפרשה ונדחקו שם הא דאיצטרך לפניהם למעט הדיוטות אף על גב דכבר נתמעט מהאלקי' דאיצטרך לרבות לשאר מילי דכפי' אף על פי שאינו דין וזה אינו אלא לפי' ר"י שם בגיטין דקאי על האלקי' דכתיב בפ' דאז אפשר לומר דגם אשה בכלל אבל לפירש"י שם דקאי על שבעי' איש מזקני ישראל יש למעט נמי אשה כהדיוטות ותו נדחקו התוספות בגיטין דהאי לפניהם מיירי בין בדייני' ובין בנידוני' וזה דחוק מאוד ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דגם לפי' רש"י שם דלפניהם קאי על שבעי' איש מזקני ישראל וגם לפי' ר"י דקאי על האלקי' דכתיב בפ' קשה דל"ל מיעוטא דהא כבר כשמע מהאלקים דכתיב בפרשה כמו שהקשו התוספות דדוחק לומר דאיצטרך לשאר מילי' דכפי' שאינו דין דהא כתיב אלה המשפטי' משמע דבדין מיירי וצ"ל דכיון דכתיב בפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף וכלי' וגו' ונקרב בעל הבית אל האלקי' וגו' אשר ירשיעון האלקי' וגו' ה"א דדוק' לדון איש בעינן סמוכין וכמ"ש התוספות בבבא קמא שם דכל מקום דכתיב איש אין אשה בכלל וכן האלקי' דכתיב בפ' הראשונה גבי נרצע והגישו אדוני' אל האלקי' מיירי באיש דוק' דהא קיי"ל דאין אשה נרצעת וקיי"ל נמי בבבא מציע' ד' ע"א דאשה אינו קונ' ע"ע הרי דבאנשי' מיירי אבל לדון את אשה ה"א דלא בעינן סמוכין לכך כתיב לפניהם דאפי' לדון אשה בעינן סמוכין וממילא מוכח דאשה בכלל דיני' האמורי' בתורה דהא כל מיעוט' דלפניהם אינו אלא לדון אשה וגם י"ל דמהאלקי' דכתיב בפרשה ממיל' הוי ממעטינן אשה נמי דלאו בכלל האלקי' היא אלא דה"א דדוק' לדון את איש בעינן איש אבל אשה כשירה לדון אשה כמו שמצינו גבי גר דפסול לדון את ישראל ואפ"ה קיי"ל דגר דן את חבירו גר וה"נ ה"א דאשה כשירה לדון אשה לכך איצטרך קרא דלפניהם דאפילו לדון אשה פסולה אם כן ממיל' נשמע דאשה בכלל דיני' והיינו דקאמר השוה הכתוב אשה לאיש דעיקר קרא איצטרך בשביל אשה הנידונית ובזה מתורצים כל קושי' התוספות. אך לפ"ז צ"ע דהא דקאמר וצריכא דאי אשמועינן קמיית' וכו' לאו אקרא מקשה דהא עיקר קרא דלפניהם בדיינין קא מיירי אלא דהצריכות' קאי מהא דיליף לה ר' אליעזר מהכא וכן צ"ל ע"כ לפירוש התוספות דלפניהם מיירי בין בדייני' ובין בנידוני' עכ"פ לא מייתר ודו"ק

שם דבי חזקי' תנא וכו' והמית איש או אשה וכו' ובב"ק אית' וכן תנא ריה"ג נראה דחזקי' וריה"ג אזלי לשיטתם דלכאורה אין צריך קרא לזה דהא קרא מפורש כתיב בפרשת משפטים וכי ינצו אנשי' ונגפו אשה הרה וגו' אם יש אסון ונתת נפש תחת נפש וגומ' אלמא דחייב מיתה על האשה אלא דחזקי' סביר' לי' בכתובת דף ל"ח ע"א מה מכה בהמה לא חלקת בין מתכווין ללא מתכווין וכו' הרי דס"ל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וע"כ מפרש אם יש אסון היינו אם יש אסון בחבירו וכן פי' רש"י בבבא קמא דף מ"ב ע"א בד"ה אטו בכוונה וכו' אליב' דר' יה"ג דמפרש הכי אם יהי' אסון בחבירו ולכך הוצרך למילף הכא בשמעתין דין מיתה באשה מקרא דוהמית איש ובזה מתורץ קושית התוס' בב"ק שם על פירש"י ז"ל דמנא ליה לרב אדא בר אהבה להקשות דילמא ס"ל כרבנן דר' שמעון ולפמ"ש אתי שפיר דהיינו דפרש"י ז"ל אם יש אסון בחבירו דאל"ה למה הוצרך לאתויי קרא דוהמית איש דהא מפורש באשה עצמה והיינו דמקשה רב אדא בר אהבה דע"כ ס"ל לרי"הג עצמו דבכוונה תליא מילתא מיהו לכאור' קשה לי דהא מפורש בפ' משפטים גבי ע"ז כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך איש או אשה וגו' ודרשת היטב וגו' והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' ומהאי קרא ילפינן דבעינן דרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימו א"כ ממילא מוכח שחייבין על האשה מיתה דאי לאו הכי הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהא העדים לא יתחייבו מיתה עלי' ותו ק' דהא דרשינן בסוף פ' ואלו הן הנשרפין מקרא דכאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו דזוממי בת כהן אינו בשריפה א"כ מוכח דחייבין על אשה מיתה ואפי' נימא דהוי דרשי' ולא לאחותו שאין העדים זוממים חייבין על שום אשה מיתה מ"מ מדאיצטריך קרא בעדים זוממין ממילא מוכח דרוצח ממש חייב מיתה אפי' על אשה וצ"ל דה"א דעדים זוממים חמירא טפי כדאיתא בכתובות דף ל"ב דאיכא למימר דעדים זוממים חמירא טפי שכן אין צריכין התראה וכ"ש למ"ד דעדים זוממים קנסא דאין למילף מעדי' זוממים דמקנסא לא ילפינן מיהו אכתי ק' לי דהא קרא מפורש בפרשת משפטים כי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם ואמרינן בסנהדרין דף נ"ב ע"ב בנקימה זו אינו יודע מה היא כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נוקמת וכו' הוי אומר נקימה זו היינו סייף א"כ הא ודאי לא גרעה בת ישראל מאמה שחייבין עליה מיתה. ואפשר לומר דאי לאו דילפינן מיתה באשה לא הוי ידעי' דנקימה זו היינו מיתה משום דמצינו בסוף שירת האזינו דכתיב כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו ופרש"י ז"ל והוא מספרי דנקם ישיב לצריו היינו נקימת החמס והיינו דכתיב תחת הנחושת אביא זהב וא"כ מצינו נמי