המקנה קכא

נקימה בממון. אבל לבתר דילפינן מיתה באשה אע"ג דלאו בת מצות היא ילפינן נמי מינה עבד ואמה בג"ש דלה לה אלא דלא ידעינן באיזה מיתה שפיר ילפינן מחרב נוקמת נקם ברית דהיא בסייף אך במכילתא פ' משפטים איתא גבי נקם ינקם מיתה אתה אומר מיתה או אינו אלא ממון הי' ר' נתן אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן והבאתי עליכם חרב וכו' ולפמ"ש לא מוכח מהאי ג"ש אלא איזה מיתה וצ"ע ודו"ק

בתו' ד"ה משום כפרה חס רחמנא עלי' וכו'. וי"ל דמ"מ איצטרך כפרה וכו'. לכאורה ק' דא"כ מנ"ל באמת בשאר עונשין וצ"ל דס"ל דנהי דאיצטרך כל הני תלת קראי כדאמר בב"ק דף ט"ו בהדיא דאי אשמועינן הנך תרתי ה"א בהא משום כפרה ובהא משום חיותא והיינו דעל כל פנים איכא למיפרך מה להצד השוה שכן שניהם טובת האשה דליהוי לה כפרה וחיותא מה שאין כן בהמית את האשה שאין זה טובתה אם יומת השור ישלם כופר או לא כדקיימא לן דעל מה הצד פרכינן אפילו פירכא כל דהו אבל לבתר דכתיב והמית איש או חשה אע"ג דליכא למיגמר מינה משום דאיכ' איבוד נשמה מ"מ ילפינן משלשתן במה הצד דתו ליכ' למיפרך מידי ולפ"ז אתי שפיר מה דמייתי הכא בשמעתין הא דחזקי' והא דריה"ג דהא לפמ"ש עיקר דינא דמתניתין דנשי' חייבות בכל ל"ת שבתורה אינו אלא לבתר דכתיב בכולה קראי ולפ"ז י"ל נמי הא דקאמר איש דבר מצות אין אשה לא לאו משום מצות עשה שהזמן גרמא לחוד קרי' לי' בר מצות אלא אפי' כל ל"ת שבתורה ה"א דאין אשה מצווה עליהם אי לאו קרא דוהמית אלא דהש"ס נקט בלישנ' כופר משום דבי' משתעי קרא ולגופ' אתי' מיהו אכתי קשה דהוי סגי בחד קרא מתרי קמיית' וקרא דוהמית אשה וצ"ל דאיכ' שום צריכות' מיהו לולי דבריהם ז"ל נ"ל דוודאי נשי' חייבות בכל לא תעשה דילפינן ל"ת מחמץ כמ"ש בתחילה או משני כתובים כנ"ל אלא דמהא ליכא למילף לעונשין וכיון דידעינן בל"ז דעכ"פ מוזהרות על הכל שפיר קאמר דה"א דחס רחמנ' עלי' משום כפרה ומכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דליכ' למילף לאו שאין הז"ג מק"ו בחמץ שהוא לאו שהזמ"ג משום דקיי"ל דאין עונשין מן הדין והיינו מטעם שכתבנו לעיל בשם מהרש"א ז"ל והיינו משום דכיון דחומר' הוא ל"ל כפרה אתי שפיר טפי דהיינו דקאמר דחס רחמנ' עלי' משום כפרה ודו"ק

ע"ב בתוספות ד"ה איש דבר מצות הוא וכו' ולאו דוקא דהא איתקוש עבד לאשה וכו' נראה מדבריהם הא דנקטי עבד ולא כתבו סתמא דאשה חייבת במצות דמפרשי הא דקאמר איש דבר מצות אין וכו' היינו דס"ד הכי כיון דפטרה התורה לשלם כופר אם נגח השור עבד כדכתיב אם עבד יגח השור וגו' ה"א דאין חיוב מיחה וכופר אלא הורג בר מצות וה"ה לאש' והיינו דקאמ' איש דבר מצות אין וע"ז כתבו דלאו דוקא דהא עבד נמי חייב במצות ודו"ק:

בגמרא מדשני קרא וכו' זקניך ולא זקן אשתך וכו' יש לדקדק דמהאי קרא לא נשמע אלא דזקן אשה לא מקרי זקן לענין השחתה דאפילו איש המגלח את זקן האשה פטור אבל לא נשמע מכאן דאשה פטורה מלאו דהשחתה אם היא מקפת את זקן האיש (ודוחק לומר דהסוגיא אזלי אליבא דרב אדא בר אהבה דס"ל בנזיר דף נ"ז דבאמת אין אשה פטורה מלאו דהשחתה אם היא משחתת את האיש והא דקאמר חוץ מבל תקיף ובל תשחית היינו דפטורה מלאו דניקף כמו שיבואר לקמן בס"ד אבל באמת זה דוחק דקיי"ל כרב הונא דמפרש מתני' כפשטא דאשה אינו מצווה על לאו דהשחתה כלל ואפי' אם מקפת זקן לאיש) וצ"ל דקאי אדלעיל דקאמר מסתברא דל"ל זקן ר"ל דכיון דאין להם זקן מסתברא שאינ' בכלל לאו זה אבע"א קרא ר"ל דכיון דמשמע מקרא דאפי' אם יש להם זקן אין איסור לגלח אותה סברא הוא דאינם בכלל לאו זה אך זה דוחק דמשמע דמקרא גופא מוכח כן ותו קשה דיותר הוי ליה למימר מדשני קרא בדיבורי' דברישא דקרא כתיב לא תקיפו לשון רבי' ובסיפא דקרא כתיב לא תשחית בלשון יחיד משמע דקאי על איש ולא על אשה נראה דהנה הריטב"א ז"ל מקשה מנ"ל להש"ס לפטור אשה מדשני קרא בדיבורי' ואמאי לא נימא דכיון דמלא תקיפו דרשינן דאחד המקיף ואחד הניקוף חייב מדכתיב בלשון רבי' א"כ י"ל דלהכי שני קרא בדיבוריה לחייב את המשחית ולא את הנשחת ומתרץ מדילפינן מדכתיב גבי כהנים לשון רבי' פאת זקנם לא יגלחו וילפינן פאת פאת ישראל מכהנים ועמ"ש לקמן בזה ולפ"ז לפי הס"ד דלא ידעינן מגז"ש דפאת פאת שפיר הוי מצי למימר דהא דשני קרא בדיבורי' למעט ניקוף גבי ישראל אך התו' בנזיר דף נ"ז בד"ה ורב אדא וכו' כתבו דסתם קרא מיירי בניקוף וריבוי דלא תקיפו אינו אלא לרבות מקיף ולפי זה יש לומר דהיינו דקאמר ולא זקן אשתך רוצה לומר דעל כרחך נשים פטורות מלאו דהשחתה מדשני קרא בדבוריה וכתב לא תשחית בלשון יחיד אלא דלא נימא דהא דשני קרא בלא תשחית היינו למעט את המקיף אבל נשים חייבות ע"ז קאמר דאי אפשר לומר כן דכיון דאפי' אם נימ' כן עכ"פ נשים פטורות מלאו דניקף דהא נתמעט זקן אשה לגמרי משום דזקנך ולא זקן אשתך א"כ ממ"נ נשים פטורות וממילא אית לן למימר לחומרא דמקיף נמי חייב והא דכתב לא תשחית בלשון יחיד למעט נשים דאינם בלאו דהשחתה אפי' אם היא מגלחת את האיש נמצא עיקר המיעוט נשמע מזקנך ולא זקן אשתך ועיין לקמן ודו"ק:

שם ולא והתניא זקן האשה וכו' נראה הא דלא מקשה בל"ז מתניתין אברייתא משום דהוי מצי למימר דמתני' מיירי בלאו דהשחתה דאינו בנשים והיינו שאין מצוות על לאו דהשחתה בין באיסור ניקף זקן ובין באיסור מקיף על השחתת זקן האיש אבל זקן האשה הוי זקן לענין שלא ישחית אותה איש אבל לבתר דמסיק זקנך ולא זקן אשתך שפר מקשה ואפשר לומר דסביר' ליה להמקשה דמוכח מבריית' דלא דרשינן זקנך ולא זקן אשתך אלא כיון דהוצרך קרא לשנות בדיבורי' לא תשחית בלשון יחיד למעט מקיף ממיל' כתיב נמי זקניך בל' יחיד ולפמש"ל הא דקאמר אבע"א קרא דכיון דזקן האשה אין לה דין זקן אינה בכלל לאו דלא תשחית אם כן מקשי דלפי סבר' זו קשה על מתני' ג"כ וכן לפמ"ש בסמוך באופן שני דעיקר מיעוט' דממעט נשי' מלאו דהשחתה היינו מדשני קרא למכתוב לא תשחית בלשון יחיד אלא דהמ"ל דלא תשחית הוי מיעוט' על המקיף דאין החיוב אלא על הניקוף לכך מייתי קרא דזקנך ולא זקן אשתך א"כ לפי מה דקאמר בברייתא דזקן אשה הוי זקן לענין הקפה א"כ ממילא דקשה על מתני' ג"כ מנ"ל דלא תשחית בא למעט נשים מלאו דהשחתה דילמא אתא למעט. דאין המקיף חייב. וע' לקמן ודו"ק

שם אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת וכו'. ק' לי דאיך מוכת מהאי קרא דבני אהרן ולא בנות אהרן דזקן אשה לא הוי זקן לענין השחתה דנהי דמיעטה התורה דבנות אהרן חין בכלל איסור לאו זה מ"מ י"ל דזקן אשה הוי זקן לענין שלא ישחית איש אותה ולולי דברי התוס' בד"ה להשחתה וכו' היה נראה דודאי אביי סמך אהא דלעיל דשני קרא בדיבורי' אלא דכבר כתבנו דאיכא למימר דשני קרא למעט מקיף כמ"ש לעיל אך הכרח הש"ס הוא מקרא דזקניך ואי משום הא לא הוי מפקינן ברייתא מפשט' דזקן האשה הוי זקן לענין השחתה אלא כיון דהוצרך קרא לשנות לא תשחית בלשון יחיד למעט את המקיף כתיב נמי זקנך בלשון יחיד כמ"ש לעיל בסברות המקשה וע"ז קאמר אביי דלהשחתה לא מצית אמרת אפי' אי נימא כן דכיון דבל"ז ממעטינן מפאת פאת דנשים אינ' בלאו דהשחתה ע"כ הא דשני קרא ליכא לאוקמי למעט מקיף כדי לחייב בזקן האשה דכיון דאין החיוב אלא על הניקף הרי בזקן האשה כיון שאינו בלאו דהשחתה אין מי שיתחייב עלי' וא"כ ממילא אית לן למימר לחומרא דעיקר שינוי דקרא למעט זקן האשה מזקנך ולא זקן אשתך כדי לחייב את המקיף זקן האיש ובזה מתורץ היטב דברי הרא"ש ז"ל שהביא דרשה קמייתא מדשני קרא בדיבוריה זקנך ולא זקן אשתך. ולכאורה הוא תמוה דהוא נגד המסקנ' ולפמ"ש אתי שפיר דאף לפי המסקנא דרשינן הך דרשה דזקניך ולא זקן אשתך וכל זה הוא לפי שיטת התוס' דפשטא דקרא הוא בניקוף וריבוי הוא למקיף אבל לפי שיטת הריטב"א ז"ל דפשטא דקרא הוא במקיף וריבוי הוא לניקוף אכתי לא מתרצ' דנהי דילפי' דנשים פטורות מלאו דהשחתה מג"ש דפאת פאת אכתי מנא לי' למיפטר זקן אשה למפטר איש המקיף אותה דילמא הא דשני קרא אתי למיפטר את הניקוף ואכתי איכא למימר דברייתא מיירי להשחתה דזקן אשה הוי זקן מיהו כבר תירץ הריטב"א ז"ל דנפקא לן דחיובין המשחית והנשחת מדכתיב גבי כהנים לא יגלחו לשון רבי' וילפינן פאת פאת בישראל מכהני' ומ"מ הוצרך אביי לומר מה להלן נשים פטורות דאף דנפק' לן דשניהם חייבין המקיף והניקוף מ"מ הוי מצי למימר הא דשני קרא היינו לפטור נשים ולא למעט זקן אשה לכך הוצרך לומר דהא דנשי' פטורות נמי ילפינן מג"ש דפאת פאת וע"כ הא דשני קרא למעט זקן האשה ובהכי ניח' טפי דהוצרך אביי לכל השקלי' וטרי' דאי לאו גז"ש ה"א הפסיק הענין ומשום דפאת פאת מייתר' נפק' לן דלא הפסיק הענין דאי הוי אמרינן דלא מייתר' קרא ולא הפסיק הענין והוי קשה דילמ' איפכ' דשני קרא למעט ניקוף והא דכתיב בכהני' לשון רבי' היינו לחייב את הנשים אף דסבר' הוא בל"ז לחייב את הנשים כמו כל ל"ת שבתורה מ"מ הוי מצי למימר דקרא אתא לאפוקי דלא למע' מבני אהרן ולא בנו' אהרן לכך צ"ל דהפסי' הענין וממיל' הוי ידעינן חיוב' בנשים וע"כ דלא יגלחו לרבות מקיף וע"כ צ"ל דיתור' דפאת פאת ולא כתי' אח שבזקנך כדמסיק דהוי נמי ילפינן הקיש דישראל וכהנים אלא דקמ"ל ביתור' דפאת פאת דלא הפסיק הענין ע"כ צ"ל דפאת פאת אתא לפטור את הנשים ועוד יבואר בס"ד באופן אחר. ודו"ק

ברש"י ד"ה הפסיק הענין כגון לה יטמא וכו'. לכאורה זה אינו אלא אליב' דרבי עקיב' דסביר' ליה בסוטה דף ג' דלה יטמא מצוה ומזה ילפינן לכל ז' מתי' האמורי' בפ' שמצוה לטמא להם ועל מצוה זו מחוייבי' נשי' כמו אנשי' כמבואר בי"ד רסי' שע"ג אם כן שפיר הפסיק הענין אבל לרבי ישמעאל דסביר' ליה דלה יטמ' רשות אין כאן הפסיק וצ"ל דקרחה הפסיק הענין וכן כתב בספ"י מיהו לקמן בההיא דאיסי דאמר נמי הפסיק הענין ע"כ צ"ל דלה יטמ' הוי הפסק הענין וסביר' ליה כר"ע. ולכאורה קשה מזה על שיטת הרמב"ם ז"ל דסביר' ליה דנשים פטורות ממצות טומאת