המקנה קיח

דחייב ללמוד בתו מסברא דגברא בעי חיי וכו' ולא מיעטה התורה אלא בני בני' ובזה לא שייך לומ' דאטו בני בני' לא בעי חיי דהמצו' מוטל על בניו שילמדו את בניה' ע"ז כ' דאפ"ה איכא מיעוט' בהדי' מקרא דוהודעתם כמ"של דף כ"ט ע"ב וממילא דממעט נמי דלא מחייבה למילף נפשה מהיקשא דלימדתם ולמדתם דאף היא אינה חייבת בתורה כיון דכבר נסתר גבי תלמוד תורה סברת גברי בעי חיי וכו' כנ"ל ועי"ל דלכך הביאו קרא דוהודעתם לבניך דאפי' למ"ד דס"ל דחייב ללמד את בן בנו תורה ומי יתרא קרא דולמדתם את בניכם ולא בנותיכם אכתי היה אפשר לומר דמחייב ללמד בתו תורה אלא דכתבה תורה ולמדתם את בניכם כדי לכלול אפילו בני בנים וכה"ג מצינו במדרש בפסוק והיה כי יאמר אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם באותה שעה נתבשרו שעתידין להוליד בנים ובני בנים א"כ י"ל דלא מיעטה התורה אלא דלא מחייב ללמוד את בן בתו תורה כמ"ש האחרונים דאע"ג דקיי"ל דחייב ללמד את בן בנו מ"מ פטור ללמד את בן בתו ומשום שאינו מתייחס אלא למשפחת אביו לכך מייתי קרא דוהודעתם דמפורש בו בני בנים ע"כ לבניך היינו בנך ממש ואפ"ה משמע ולא בנותיך. ודו"ק:

שם והרי סוכה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא וכו' דכתיב בסוכת תשבו שבעת ימים. לכאורה תמוה מאי צריך לאתויי האי קרא דפשיטא שאינו נוהג אלא בחג ויש לפרש משום דבאמת קיי"ל דכל ז' הימים אין חיוב האכילה בסוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ואינו אלא איסור לאכול בבית א"כ י"ל דלא דמי למצות עשה דתפילין וכיוצא בו ודמי קצת למצות ל"ת. אלא דאפילו הכי מקרי מצות עשה כמו שכתב המרדכי גבי ציצית ומבואר בא"ח סימן י"ג אע"ג דאין חיוב ללבוש בגד שיש לו ד' כנפות מצויץ אלא שלא ילבש בגד כנפות בלא ציצית מ"מ כיון דלא אמרה רחמנא לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מצות עשה להטיל בו ציצית וה"נ כיון דלא אמר רחמנא לא תשב בבית אלא בסוכות תשבו ומצות עשה גמורה היא והיינו דמייתי קרא דבסוכת תשבו אך קשה לפ"ז הניחא לשינויא דאביי סד"א בסוכות תשבו כעין תדורו דמיירי בכל שבעת ימים כדאיתא בסוכה דף כ"ז אך שינויא דרבא ס"ד דנילוף ט"ו ט"ו מחג המצות אי אפשר לפרש סד"א למילף איסור אכיל' בבית כל ז' ימים מאיסור אכילת חמץ דהא ג"ש דט"ו ט"ו מיירי בחיוב כזית בסוכה בלילה הראשונה קשה לכאורה דמה ענין מיעוט דהאזרח דכתיב גבי סוכת תשבו ז' ימים אין החיוב אלא שלא לאכול בבית למעט גז"ש דט"ו ט"ו דמיירי בחיוב אכילת כזית בלילה הראשונה וכ"ש לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה סד"א וכו' האזרח איכא למימר נמי דאתא לרבות נשים כדאיתא ביומא א"כ אמאי לא נימא דהאזרח אתא לרבות נשים לאיסור ישיבה בבית כל ז' ימים דמג"ש דט"ו ט"ו דילפינן מיני' חיוב אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה אף הנשים בכלל וצ"ל דס"ל לרבא דהא בהא תלי' ואין שייך לחלק בין איסור ישיבת הבית בכל ז' ימים לחיוב אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה אלא דקשה ע"ז דהא גבי מצה מצריך קרא דכל שישנ' בבל תאכל חמץ ישנו בחיוב אכילת מצה בלילה ולא אמרי' מצד הסברא למילף חיוב אכילת מצה בלילה הראשונה מאכילת רשות דשבעה ימים דאסור בחמץ אלמא דתרי מילי נינהו הכי נמי אפשר לומר גבי סוכה דלא נילף מהדדי ואפש' לומר דנפקא ליה הכי מדחזינן גבי מצה דתלי' רחמנא חיוב אכילת מצה בלילה הראשונה באיסור אכילת חמץ כל ז' ימים ה"נ ילפינן מיני' דגבי סוכה נמי תלי' בהדדי ובזה יש להבין דברי התוס' בד"ה סד"א וא"ת ולמאי איצטרך וכו' לכאורה הוא פלא דמה"ת נימא חיובא דמצה שלא נרמז כלל אלא כוונתם למה שהקדימו פי' הקונטרס דכל שישנו ר"ל דמדמה הכא רבא איסור דז' ימים דישיבת בית לאכול כזית בסוכה בלילה הראשונה כמו שמצינו התם דתלה חיוב מצה בלילה הראשונה באיסור דז' ימי' ועל זה הקשו כיון דסברא הוא לרבא לדמות למה לי קרא דכל שישנו ממילא נדע מסברת הדמיון מדאיצטרך האזרח דלא נילוף איסור אכילת בבית מאיסור אכילת חמץ על ידי גז"ש דט"ו ט"ו דלא שייך אלא בלילה הראשונה ש"מ דז' ימי' ולילה ראשונה תלי' הא בהא ול"ל הקישא דכל שישנו ועל זה תירצו הא דמדמה היינו לבתר דמצינו דתלי' רחמנ' גבי מצה הא בהא אבל בלא"ה באמת הוי אמרינן דהאזרח לרבות ובזה מתורץ מה שמקשי' העולם דמאי קשי' להו ל"ל דכל שישנו הא כתבו התוספות במגילה דף ד' בד"ה שאף הם היו באותו הנס וכו' דאיצטרך כל שישנו ולא מחייבין אותו מצד הסברא משום שאף הם הי' באותו הנס וכו' משום דהוי ילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות אם כן מאי קשי' להו הא אפי' אי לא כתיב כל שישנו איצטריך האזרח למעט דלא נימא דחייבת במצה משום שאף הן היו באותו הנס ונילוף מיניה חג הסוכות וכיון דכתיב פטורא בחג הסוכות ה"א דנילף מיניה למצה ולפמ"ש אתי שפיר דאפי' אי נימא הכי כיון דעכ"פ צ"ל דאיצטריך האזרח משום דלא נילף מגז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות ע"כ צ"ל דהא בהא תליא חיובא דליל ראשון עם רשות דז' ימים א"כ ממילא א"א למילף ט"ו ט"ו לפטור בחג המצות דהא כבר ידעינן דתלי' הא בהא אם כן כיון דע"כ נשים חייבות בבל תאכל חמץ כדאיתא בפ' אלו עוברין דף מ"ג ע"א ושפיר מקשה דממילא הוי ידעינן דנשים חייבות במצה משום דתלי' הא בהא ודו"ק

בתוס' ד"ה ואנא אמינ' טפלי' חייבין וכו'. וא"ת כיון דלא נילוף חיוב' דהקהל וכו' דטפלין מעלי מנשים וכו'. דבריהם אינם מובנים דההוא ק"ו הוי מצי למילף לכל התורה כולה דקטנים פטורות ונשים חייבות ודוחק לומר דבאמת ה"א דבכל התורה קטני' חייבי' ותו דא"כ גבי מצה נמי נימא הכי דנילוף נמי דקטני' חייבין ואין לומר דפטורין מהקיש' דכל שישנו וכו' דאדרבה נימא דכיון דאיתנהו קטני' בעשה דמצה איתנהו נמי בלא תאכל חמץ ולולי דברי התוספות היה נראה לי לענ"ד דוודאי האי ק"ו ק"ו אלימא הוא והא דאיצטרך למימר דהוי שני כתובי' היינו משום דהוי מצי למימר דנהי דלנשי' גופייהו לא איצטרך דהא הוי ק"ו מטפלי' מ"מ נראה דבאמת לא שייך חיובא בטף כדאמר בעלמא טף למה באין כדי ליתן שכר למביאהן ר"ל דלא שייך חיובא אקטן אלא חיוב הוא על האב להביאו. ולפ"ז י"ל כיון דכתיב האנשים והנשים והטף היינו דכמו שמוטל על האב להביא את בנו ה"נ מוטל על האם להביא בנה והיינו דקאמר סתמא למביאהן. ולפ"ז י"ל דלהאי מצוה גופא איצטרך נשי' שאף הן מצוות על הטף כמו האנשים דזה לא נדע מקל וחומר הא מצינו בפדיון הבן שהאב מחוייב לפדות וכן במילה והנשים פטורות לפדות ולמול את בניהם אלא כיון דמ"ע הוא להביא את הטף נילף ממצה דנשים חייבות דליכא למימר דסד"א דנילוף ראי' ראי' מעולת ראי' דקיי"ל דגז"ש שאינו מופנה למידין ומשיבין וה"נ איכא למיפרך מה לעולת ראי' שנשים פטורות אבל הכא שהנשים חייבות בעצמן מק"ו דטפלין ה"נ חייבת במ"ע להביא את הטף נמצאת תרווייהו צריכי ק"ו דטפלין חייבין והקיש' דמצה והא דלא אמר לילף ממצה לחוד ואי משום ג"ש דראי' ראי' איכא למיפרך מה לראי' שכן לא כתיב ביה חיובא לטף. זה אינו דה"מ למידחי דהא גופא נילוף דטף חייבין בראיה שהאב צריך להביא בנו אבל כיון דאיכא כ"ש לנשים דחייבין בהקהל בק"ו מטף ובראי' כתיב בהדיא זכורך להוציא נשים שפיר איכא למיפרך. ובזה ממילא מתורץ מה שהקשה המהרש"א ז"ל דלפי האמת דא"צ הקהל לשני כתובי' דל"ל בהקהל חיובא לנשים הא נילף בק"ו דטפלי' ולפמ"ש אתי שפיר דלפי האמת נשים פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא ואיצטריך נשים בהקהל שהן חייבות להביא את הטף דזה לא ידעינן מק"ו כנ"ל. ודו"ק

שם בתוס' ד"ה ונילוף מת"ת וכו'. הוקש כבודם וכו'. בריטב"א ז"ל הוסיף על דבריהם דליכא למילף שאר מ"ע מכיבוד אב ואם דמדאיצטריך גבי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולם חייבין בכבודי שאם אמר לו אביו חלל שבת לא ישמע לו ש"מ דעדיף משאר מצות עשה דהא בשבת איכא נמי בי' עשה ואפילו הכי ה"א דדחי על כרחך דאלים האי עשה משום דהוקש כבודם לכבוד המקום וליכא למילף שאר עשה מיניה ולכאורה קשה דהאיך אפשר לומר דעשה דמור' חשיב' טפי מעשה דת"ת דהא אמרינן בסוף פ' קמא דמגילה דגדול ח"ת יותר מכיבוד אב ואם שהרי לא נענש יעקב על י"ד שנה ששימש בבית עבר ונראה דמור' שאני דעדיפ' טפי מכיבוד והיינו דאמר התם שאמר לו אביו שחוט לי ובשל לי ולא אמר סתם שאם אביו צריך לאכול ישחוט לו ועיין מה שכתבנו לעיל בזה ולפמ"ש אתי שפיר דדוק' שאמ' לו דהוא בכלל מורא דלא יסתור דבריו כמ"ש לעיל ה"א שידחה שאר עשה משום דהוקש מוראו למורא המקום אבל כיבוד לא אשכחן בתורה דהוקש אף דקאמר לעיל דהוקש משום דכתיב כבד את ה' מהונך הוא מדברי קבלה ובזה באמת ת"ת עדיפא כדאשכחן ביעקב אבל מורא ה"א דעדיף טפי משום דהוקש בתורה לכבוד המקום כדאית' לעיל דף למ"ד ע"ב נאמר איש אמו ואביו תיראו וכו' ובזה נראה לי דאתי שפיר נמי הא דמקשה לר' יוחנן בן ברוקא וכו' מאי קושי' נימא דילפינן מפרי' ורבי' לחומר' ולסברת הריטב"א ז"ל אתי שפיר דכתבו התוספות בגיטין דף מ"א ע"ב דהא דכופין את רבו לשחררו אף על גב דהמשחרר עבדו עובר בעשה משום דפרי' ורבי' מצוה רבה אלמא דעדיפא משאר עשה וליכא למילף שאר עשה מיני' ועמ"ש לקמן בזה וק"ל

דף לה בתוס' ד"ה מכלל דמ"ע וכו'. אדרבה אי הוי שתיק הוי ילפינן ממצה והקהל וכו' נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאף אם נימא כן מ"מ כיון דהוצרך הקישא למעט דלא נילף מ"ע שהזמן גרמא ממצה והקהל א"כ ממילא מ"ע שאין הזמן גרמא דליכא מיעוטא ילפינן ממצה והקהל דאי ילפינן יותר מתורה ופדיון הבן למה לי הקישא נילו' כל מ"ע שהזמן גרמא מתורה ופדיון הבן ואין לומר דילמא מהקישא נילף אפילו מ"ע שאין הזמן גרמא דהוקשה כל התורה כולה לתפילין אפי' מ"ע שאין ז"ג דא"כ ל"ל פטורא גבי תורה ופדיון הבן דהוי לי' כשלשה כתובי' כיון דאיכא למילף מהקישא לפטור מ"ע שאהז"ג מייתרי תרי קראי דהוי לי' ממש כשלשה כתובים וע"כ נימא דאי לאו דכתיב פטורא גבי תלמוד תורה ופדיון הבן לא הוי ילפי' מהקישא אלא מ"ע שהזמן גרמא דומיא דתפילין א"כ אף לבתר דכתיב תודה ופדיון הבן ליכא למילף מהקישא מ"ע שאהז"ג וממילא ילפינן במ"ע שאין הזמן גרמא