המקנה קו

מוכחי קראי דגבי ולמדתם כתיב לדבר בם וגבי ושננתם כתיב ודברת בם משום דגבי ולמדתם דמיירי קרא בהשתדלות לימוד בנו אפילו בשכר ע"י אחרים שייך לשון ולדבר בם אבל גבי ושננתם דאין החיוב אלא על עצמו בחנם שייך לשון ודברת בם שהוא עצמו ידבר בם. אך לפ"ז קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס דילמא שמואל דאמר אפי' משנה ותלמוד מיירי בחנם וצ"ל משום דלשון עד היכן חייב ללמדו קאי על מתני' דנקט חיובא האב בבנו כמו למולו ולפדותו והיינו אפי' בשכר דקרא דושננתם לבניך לאו בחיוב האב לבד מיירי אלא על כל ישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל וש"ע ז"ל והוא מספרי דבניך היינו תלמידים אף דמסתמא חיוב על האב יותר מאחרים כמו שמצינו גבי צדקה דקרוב קרוב קודם מכל מקום זה לא נקרא חיוב האב יותר מאחרים והיינו דמקשה על שמואל שפירש חיוב הלימוד דמתניתין היינו משנה וגמרא ובאמת אינו כן דעיקר חיוב המיוחד באביו הוא השתדלות ללמדו מקרא כמו שפי' רבא דאינו אלא על תורה בלבד ולפ"ז מוכח להדי' דחייב ליתן שכר מקרא אף בבן בנו דהא מסיק דשמואל דאמר עד היכן חייב ללמוד בדורותיו וכיון דע"כ שמואל קאי על חיוב הלימוד בשכר וע"ז קאמר דחייב בבן בנו ליתן שכר אם כן יש לתמוה על מה שכתב הכסף משנה והביאו שם הש"כ וז"ל ואפשר דגם לבן בנו מחוייב להשכיר ע"ש לפי מה שכתב הוא מפורש בדברי שמואל ועיין בסמוך ודו"ק

ברש"י ד"ה תורה ולא נביאים וכתובים וכו' לכאורה יש לדקדק דא"כ הא דקאמ' ואינו מלמדו משנה ולא נק' רבותא טפי דאפילו נביאים וכתובים א"צ ללמדו ונראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהא דנפקא ליה לרבא דאין החיוב אלא על תורה היינו מקרא דוהודעתם דסמוך ליה יום אשר עמדת היינו דוקא תורה אבל לא נביאים וכתובים שנאמרה אח"כ ולפ"ז ה"א דמשנ' עדיפ' טפי די"ל שהוא בכלל יום אשר עמדת בחורב שהם הלכה למשה מסיני שנאמרה למשה בע"פ בארבעי' יום שהי' בהר וקמ"ל דאפ"ה אינו מחוייב ללמדו בשכר וק"ל

רש"י בד"ה כזבולון בן דן והו' עד היכן חייב אדם ללמוד תורה בדורותיו וכו' לכאורה משמע מזה דבן בן בנו אינו חייב ללמד בשכר אך הש"כ כתב בי"ד סימן רמ"ה בשם הכסף משנה דה"ה לבן בן בנו (ובאמת דבכסף משנה שם לא כתב אלא לענין להקדים בן בן בנו לאדם אחר) ונראה דאין מדברי שמוחל הכרח די"ל דכי היכא לפי הס"ד דעד היכן קאי על שיעור הלימוד האי עד היכן לא בא ליתן גבול אלא דקאמ' שבאמת אין לו שיעו' דהא אמר ע"ז כזבולון בן דן שלמדו מקרא משנה הלכות ואגדות וכיוצ' בו מצינו בלשון הרמב"ם ז"ל עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו וכהנה רבות וה"נ יש לפרש הא דקאמ' שמואל עד היכן חייב אדם ללמד את בנו דהיינו אי נימא דבנו דוקא וע"ז קאמר כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו וכיון דבנו לאו דווקי ה"ה עד סוף כל הדורות. והנה המהרש"א ז"ל בח"א כתב לתרץ קושיא דהא דקאמ' לקמן אל תקרא ושננתם לבניך אלא ושלשתם דמשמע דחייב ללמוד את בנו אף משנה וגמרא דהא דקאמ' הכא דאינו חייב ללמדו משנה היינו בבן בנו וכן משמעות הכתוב כדבריו דגבי ושננתם דמיירי בתורה שבע"פ אינו רק לבניך וגבי והודעת' להם יום אשר עמדת בחורב דמיירי בתורה שבכתב כתב לבניך ולבני בניך להורות דתורה שבכתב לבד חייב אף בבן בנו ולכאורה קשה דאם כן למה הוצרך לשנוי' כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו וכו' יותר הוי ליה לשנוי' דשמואל קאי על בנו ממש כדקאמר עד היכן חייב ללמוד את בנו וע"ז קאמר כזבולון בן דן שלמדו מקרא ומשנה ולא כזבולון בן דן דאלו התם אבי אביו והכא אביו ממש דצריך לפרש בדוחק דוודאי מלתא דשמואל כפשטא דעד היכן קאי על שיעור הלימוד אלא דקשי' ליה מדקאמר שמואל האי לישנא כזבולון בן דן משמע דאתא לאשמועינן דאפילו בבן בנו צריך ללמוד הכל וע"ז קאמר דהא דקאמר שמואל האי לישנא כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו היינו לענין מקרא לבד אבל באמת בבנו חייב ללמדו הכל אלא דכבר כתבנו דמדברי הרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים לא משמע הכי ומתרצי' קושי' הנ"ל לענין שכר וק"ל:

שם מעלה עליו הכתוב כאלו קיבלו מהר חורב וכו'. נראה לפרש מפני שאמרו חז"ל אינו דומה לשומע מפי הרב או ששמע מפי התלמוד. וכן מצינו בכל דור ודור מימות משה רבינו ע"ה שנתמעט ההשגה כפי ריחוק המקבלי' זה מזה והארכנו בזה בפתיחו' ספר מס' כתובות ובשאר מקומת וזה הטעם שאמרה תורה שילמד את בן בנו אף על גב שמחוייב בנו ללמדו שהוא אביו אלא שאינו דומה ממה שיקבל מבנו למה שיקבל ממנו לכך חייב התורה לאבי אביו שהוא עדיף טפי וכיון שמצינו ששכר הגמול המלמד את חבירו תורה הש"י משפיע לו חכמה וכמו שאמרו מתלמידי יותר מכולם וכן בהופכו העונש הוא במיעוט החכמה וכמו שאמרו חז"ל בפסוק עשיר ורש נפגשו ומפורש בחידושינו בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל שדרשו חז"ל שהי' זקן ויושב בישיבה שע"י כן בירך ה' אותו בחכמה העליונה הכוללת הכל ופירשנו בזה מה שאמרו חז"ל איזה חכם הלומד מכל אדם אף על פי ששם חכם הוא מורה שהוא מלמד לאחרי' מ"מ נקרא לומד מכל אדם שהוא מקבל מהם שעל ידם הקדוש ברוך הוא משפיע לו חכמה. וכן הוא הגומל הזה שהוא מכווין ללמד את בן בנו כדי לקרב קבלתו כן הקדוש ברוך הוא מקרב קבלתו כאלו קיבלו מהר חורב וק"ל

בתוס' ד"ה לא צריכא אלא ליומא וכו' ולא נהירא דאם כן וכו' לכאורה קשה מאי קשי' ליה דילמא אין הקושי' אלא כיון שאין אדם יודע כמה יחי' אינו יכול לשער שליש השני' משא"כ בימי השבוע ידוע השליש: וכבר נתקשה בזה בספ"י ונדחקו בזה דיכול לשער לפי ערך שבועת שנה ולענ"ד נראה דא"צ לזה דסבירא ליה להתוספות דא"א לומר שיחלק האדם שליש שנותיו הקצובי' לו דהא משנה מפורשת הוא בן עשר שני' למשנה ובן חמש עשרה לגמרא וע"כ צ"ל לפי הס"ד שישלש את השנה דמשיגיע לט"ו שנה יחלק כל שנה שליש למקרא שליש למשנה שליש לגמרא ואפ"ה מקשה שפיר וכי ידע אינש שיחי' כל השנה ושפיר הוקשו דבימי השבוע נמי הוי מצי למיפרך מי ידע כמה חיי' וק"ל: בא"ד ונראה לי לפרש דבכל יום ויום עצמו וכו': לכאורה אינו מובן דאכתי לא מתרצי דהרי אמרו חז"ל כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה וביום עצמו מי ידע ודוחק לומר משום דביום א' אפשר למיעבד כדאמ' בשבת דף למ"ד גבי דוד דהוה גרס כל יומי דשבת ולא יכול למיקרב ליה אבל בג' ימים אי אפשר כדאמ' ר' יוחנן האומ' שבועה שלא אישן ג' ימים וכו': אך זה אינו דכיון דהוא לסדר האדם בכל יום אי אפשר דלא למיפסק פורתא בכל יום. ונראה דסביר' לי' להתוס' דבאותו יום עצמו לא חיישינן שמא ימות דקיי"ל דלא חיישינן למיתה בזמן מועט כדאית' בגיטין דף כ"ח דמה"ט לא חיישינן לבקיעות הנוד לזמן מועט וכן בריש יומא לא חיישינן שמא ימות: וכך כתבו התוספות בר"פ כיצד דף י"ח ומשמע מהתם דיום אחד מיקרי זמן מועט דהא בלוקח יין מבין הכותים לא חיישינן לבקיעת הנוד עד אחר שבת וכן בהא דריש יומא דסבירא ליה לרבנן דאין מתקינין לו אשה בעיה"כ ולא חיישינן שמא תמות אשתו ביוה"כ מוכח דליום אחד לא חיישינן למיתה ואפשר דסבירא ליה לרש"י ז"ל דמהאי טעמא לא חיישינן למיתה בימי השבוע דשבוע אחד מיקרי זמן מועט וכן משמע מההיא דיומא דהא אמרינן ביומא דף י"ג דלא מיקרי ביתו עד דכניס לה. וכיון דאם תמות אשתו בתוך שבעת ימים קודם יום הכיפורים א"א שישא אחרת דלא הוי חופה הראוי לביאה דהא מפרשינן מביתו משום שמא תמצא אשתו ספק נדה. ותו דהא קיי"ל תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקים ואפ"ה לא חיישי רבנן להתקין לו אשה קודם שבעת ימים משום דכל שבעת ימים לא חיישינן למיתה דהוי זמן מועט אם כן י"ל דה"נ לא חיישינן למיתה בזמן שבוע אחת. ומה שהוכיחו התוספות ממה שסידר רב עמרם גאון בכל יום לומר מקרא משנה גמרת אין מזה ראי' לסתו' פירש"י ז"ל דוודאי מודה רש"י ז"ל דלשלש בכל יום עדיף טפי אלא דמשמע ליה מלשון הש"ס לא צריכא אלא ליומי שהחלוקה הוא בימי' ועוד נראה לפמ"ש תר"י דמה שתקנו חז"ל שלשה ברכות בברכות התורה היינו אחד על גמרא ואחד על משנה ואחד על מקרא והארכנו בזה בחידושי ברכות אם כן כיון שתיקנו לומר שלשה ברכות התורה בכל יום להשלים המאה ברכות ממילא שצריך ללמוד מקרא ומשנה וגמרא בכל יום דאי לאו הכי הוי ברכה לבטלה כדאיתא באורח חיים סי' מ"ז וסי' נו"ן וק"ל

בגמרא לפיכך נקראו הראשונים סופרי' וכו' ופי' רש"י ז"ל דמילתא באפי נפשה הי' וכו'. ולענ"ד נראה דוש לפרש בזה שכתב הרמב"ם וש"ע ז"ל בד"א בתחילת למודו של אדם אבל כשיגדול בתורה וכו'. ויפנה א"ע לתלמוד בלבד והענין הוא כי בימי הראשונים שהיה להם רוחב לב והיתה התורה בקבלה אמיתות בשורש הטעמים בלא מחלוקת לא היה צריך אריכות כ"כ בתלמוד לכך היה להם זמן לדקדק באותיות התורה בחסרות ויתירות ובפסקי הטעמים ובשאר עניני דיקדוקי סופרים במקרא ע"כ היה ראוי להם לחלק הזמן שליש בתורה שבכתב בכל דיקדוקי' ונקודתי' ובפיסקי טעמים כי רב הוא למעייני' בהם אבל אחר שנתמעטו הלבבות ושרשי התורה ונתרבו המחלוקת וכ"ש בדורות האחרונים שנפלה ספיקות בדברי הראשונים ורבתה כמו כן המחלוקת בהבנות דבריהם וכן דור אחר דור נמצא עיק' לימוד התלמוד קשה מאוד לעמוד על בירו' הדברים וכיון שדברי התלמוד הם חיינו ואורך ימינו לדעת דין התורה על שרשם והוא צורך גבוה יותר מדיקדוקי הסופרים ע"כ מי שיודע פשוטי המקראות יעסוק במקרא בעיתי' מזומני' וברוב ימיו יעסוק בתלמוד כמ"ש הרמב"ם וש"ע ז"ל והרי בימי ר' יוסף שהיה דעתם רחבה הרבה מדעתינו ואפ"ה הי' רוב ימיהם בתלמוד ולכך לא הי' בקיאין בחסירות ויתירות ודיקדוקי סופרים ולפי שאמר דישלש אדם שנותיו שליש במקרא וזה אינו אלא בימי' הראשונים ולכך קאמר בתר הכי שלפיכך נקראו הראשונים סופרים שהיה להם זמן מספיק לעיין בדיקדוקי סופרים בשליש ימיהם וק"ל: שם וי"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא וכו'. משמע דפשיטא ליה דאותיות הם מותאמין והיינו מדקאמ' חצין של אותיות ולא קאמ' אמצעי' של אותיות דהוי משמע לח מהאי גיסא ולא מהאי גיסא עיין בסמוך. במערב' פסקי ליה להאי קרא וכו'. ונראה דטעמייהו משום דאמרינן בסוף