המקנה קה

אשה מחמת הרהור כדאיתא בי"ד סי' רמ"ו ישא אשה תחילה אבל לפיר"ת דמיירי בבני בבל שלומדי' חוץ למקומם א"כ איך קאמר ואם א"א לו בלא אשה ישא אשה הא לשיטתו יש בזה איסור יותר להניח אשתו וצ"ל שילמד במקומו וזה אינו במשמע מסתם לשון הברייתא דהוי לי' למימר ילמד תורה במקומו ונראה דאתי שפיר לפמ"ש מהרש"א ז"ל בפי' ר"ת שכתב שגם הם עניים היינו אפי' אם לומד בביתו בבבל ילמד תורה תחלה דטעם דרחיים בצוארו שייך גם בביתו א"כ שפיר יש לפרש הברייתא כולה כשהי' בביתו ונראה דזהו כוונת ר"ת שהוצרך בזה לפרש הברייתא ומ"מ הוצרך ר"ת ז"ל לפרש ג"כ שמיירי ר"י בבני בבל שעולין לא"י ולא מפרש דמיירי כולה שהם לומדים בביתם משום דאם כן לא שייך שאמר ר' יוחנן הדין לתלמידיו מבבל לאותם שלומדי' בביתם וכמ"ש התו' בסוף דבריה' גבי על הארץ ועל פירותי' דכיון לענין ברכ' מברך לפי המנהג שהוא שם לא שייך לומ' דין על מי שהוא בביתם וכ"ש הכא לא שייך שיאמר לתלמידיו שבאו ללמו' לפניו הדין לאותם אנשי' שהם בביתם לכך הוצרך לפרש ששייך נמי לתלמידיו שהם לפניו ומה שהקשו התוספות על רש"י ז"ל דאכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומם נראה דזה תלי' בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והטור בא"ח סי' ג' דמלשון רמב"ם ז"ל משמע דבנשוי ליכא משום הרהור כולי האי וכה"ג כתבו התוספות ביומא דף י"ח דבנשוי לא תקיף יצרו כ"כ אפי' כשהוא בעיר אחרת והטור שם שהשמיט אם הי' נשוי וכתב הט"ז דסבירא ליה דווקא כשאשתו עמו הוא כשיטת התוספות בכאן ולולי דבריהם ז"ל היה נראה לפרש ע"ד שאמרו בכתובת דף קי"א כל הדר בא"י שרוי בלא עון והוא ע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל שאין הרהור עביר' מצוי אלא בלב הפנוי מן החכמה וכיון שאמרו חז"ל דאוירא דא"י מחכים ואמרינן לקמן עשרה קבין חכמה ירדה לעולם תשעה נטלה א"י מטהרת את האדם מהרהור עביר' והיינו דקאמר הא לן לבני א"י שיכול ללמוד בלא הרהור וק"ל:

בגמ' חזי דלא חזית לאפי וכו' ע' במהרש"א ז"ל שלא רצה ר"ה להסתכל בו ע"ש ואין משמעו' הל' כן דמשמע מלשון דלא חזית לאפי שלא יקבל רב המנונא פניו ונראה דהיינו דאמרו חז"ל כל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה ורמוז לו למה שאמרו חז"ל ביבמות דף ס"ד דכל שאינו עוסק בפרי' ורבי' גורם לשכינה שתסתלק מישראל לכך סילק פני ממנו:

שם אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה וכו'. נראה דר"ה לטעמא דס"ל דכיון דעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ואמרינן בסוף יומא דאין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמרי' נמי לקמן דף מ"ו דכשנעשית לו כהיתר אפי' מחשבה מצטרפה למעשה וכמו שהארכנו לעיל דף כ' ח"כ כיון ששהה כ"כ נעשית לו כהיתר וקשה תשובתו והיינו דקאמר ר"ה כל ימיו בעבירה אע"ג דליכא אלא הרהור מ"מ כיון שנעשה לו כהיתר מצטרף ויחשבה למעשה וק"ל:

שם ואי הוי נסיב' בארביסר וכו'. נראה דהוא ע"ד משדהע"ה בתהלים קכ"ז כחצים ביד גבור וקאי על ת"ח כפי' רש"י ז"ל וסיים הכתוב כי ידברו את אויבים בשער שע"י משא ומתן ופילפול בהלכה חיצם שנונים ומנצחין את האויב שהוא היצה"ר ומ"ש בשער הוא ע"ד שאמרו חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבהמ"ד לשון פגע היינו תחילת ביאתו משום דאמרו חז"ל בריש ברכות בפסוק רגזו ואל תחטאו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר וכו'. יעסוק בתורה ואי לא וכו' והענין הוא כי הניצוח ע"י התורה אינו אלא בתחילת ביאת היצה"ר שהוא דומה לאורח והיינו אם פגע בך מנוול זה משמע שהוא תחילת ביאתו יכול לנצחו על ידי התורה אבל אם כבר נעשו אצלו כבע"ה כמ"ש חז"ל בתחילה דומה לאורח ואח"כ נעשה כבע"ה שוב אינו מועיל וז"ש דהע"ה בתמני אפי מפקודך אתבונן ע"כ שנאתי כל אורח שקר שע"י התורה הוא מתבונן להרחיק את השונא שהוא היצה"ר בזמן שהוא כאורח שקר דהיינו בתחיל' ביאתו וזהו בשער בתחלת ביאת האויב בשער והיינו דקאמר הכא אי נסיבנא בארביסר וכו' מפני שאמרו בן חמש עשרה לגמרא שהוא המשא ומתן של הלכה שהוא החץ השנון נגד היצר הרע והיינו דקאמר אי הוי נסיבנא בארביסר שלא הי' הזמן ליצה"ר לבוא קודם זמן הלימוד אז תחילת למודו הוי כחיצים ביד גבור ויש לפרש בזה המשך כל המזמור הנ"ל שהוא מוסר השכל לפני אדם אשר בתחילת בחרותם כשמגיעי' לכלל דעת מסיתם היצה"ר בטענות שאם לא יעסוק במשא ומתן וירווח ממון לא יהי' לו מקום פרנסה לישא אשה ולהוליד בני' ובאמת נהפך הוא כי עי"ז הם מאחרי' לישא אשה מחמת חסרון בטחונו שלא ימצא להם די מחסורם וע"ז הוכיח אם ה' לא יבנה בית זו זווגי' מן השמים שוא עמלו בוניו בו וכן אם הקב"ה לא ישמריהו שוא שקד שומר וכמו שאמרו חז"ל שמשביעין את האדם ואומרין לו הוי יודע וכו' אם אתה משמרה בטהרה מוטב ומצינו באדם שנקר' עיר כדפי' רש"י ז"ל בפסוק עיר קטנה ואנשים בה מעט והשמירה הוא לנצח את האויב שהוא היצה"ר המתגבר עליו בכל יום וע"ז אמר אם ה' לא ישמור אם הקב"ה לא ישמור האדם כי באמת התורה משמרתו מן החטא ומן ההרהור כנ"ל וע"ז אמר שוא לכם משכימי קום ע"ד שפי' רש"י ז"ל בפסוק ואת היקום אשר ברגליהם הם ממונו של אדם שמעמידין את האדם על רגליו והם משכימין ומקדימי' בימי בחרותם לאסוף הון כדי שיוכלו לישא אשה ולהוליד בנים ולפרנסם אבל באמת אין בזה הצלחה ומאחרים נשואיהם וזהו מאחרי שבת והוא מצות שבת שאמרו חז"ל בגיטין דף מ"א לבטל והלא לא לתוהו בראה לשבת יצרה ואמר לחם העצבי' שהוא מש"ה בעצבון תאכלנו ואמר כן יתן לידידו שינה והוא מ"ש חז"ל דקאי על ת"ח שמנדדין שינתן דמה שהם מרויחין בעצבון הקב"ה נותן לת"ח בהרווחה כמש"ה ובתורתו יהגה יומם ולילה שהוא בת"ח המנדד שינתו ומסיים אשר פריו יתן בעתו רמז שזוכה לאשה ובנים ומסיים וכל אשר יעשה יצליח ר"ל שכל מה שהי' יכול להרוויח במעשה ידיו יצליח ה' בידו ע"י התורה ויש לפרש עוד כן יתן לידידו שינה שע"י ביטול התורה ומיעוט האמונה מתגבר יצר הרע וחלק הטוב שבו שהוא היצ"ט שהוא הידיד האוהב הנאמן מתיש כוחו ונעשה כישן וכמו שאמרו חז"ל עשרה קבין שינה נפל לעולם תשעה נטלו עבדים וכיון שהוא עובד את גופו בלחם העצבים הוא בחינות עבד שחלק הטוב שבו אין בו כח להלחם והוא כאיש נדהם וזש"ה כן יתן לידידו שינה ואמר בהיפוכו הנה נחלת ה' בנים שזוכ' לשכר פרי הבטן ואמר שהם בעלי מלחמתו של תורה כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים שהן נעורים משינתן שחלק הטוב שבהן מתעורר וחיציהם שנונים להלחם נגד אויביהם בשע'. ועוד נפרש לקמן בס"ד פסוקים אלו באופן אחר וק"ל

דף ל ואמרי לה מתמני' סרי נראה לפרש פלוגתייהו ע"ד שאמרו חז"ל בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה בן חמש עשרה לגמרא נראה דטעם דקבעו חמשה שנים לכל אחד מפני שאמרו כל תלמיד שאינה רואה סימן ברכה בתלמודו חמש שנים שוב אינו רואה וכיון שאמרו בן שמונה עשרה לחופה נראה דאין לחשוב אותה שנה כדאיתא בכתובת דף נ"ז במתני' כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס א"ע נמצא דאם נחשב ג"כ חמשה שנים לגמר' הוא מתחילת שיתס' עד תחילת כ"ב ולפי מה דאיתא בכתובת דף נ' דאינו יורד עמו לחייו עד י"ב שנה וכתבו התוס' שם בד"ה שיהא אדם וכו' דהא דתנן בן עשר שנים למשנה לא שיורד עמו לחייו אלא לגלגל ע"ש י"ל דאידך תנא מיירי שצריך לירד עמו עד לחייו ומתחיל זמן המשנה מתחילת י"ג עד תחילת י"ח. וכבר כתבנו ששנת י"ח אין לחשוב נמצא שזמן התלמוד מתחלת מתחיל' י"ט עד תחילת כ"ד ובזה אתי שפיר שני הפירושים של רש"י ז"ל דקאי להשיאו וללמדו שהרי ששה שנים הללו שנה אחת לנשואין וחמשה שנים לתלמוד ודו"ק:

שם מיתבי' למדו מקר' וכו'. ואמר רבא וכו'. לכאורה היה נראה הא דמסיק המקשה הא דרבא משום דהוי מצי למימר דודאי כשהאב יכול ללמדו בעצמו צריך ללמוד אף משנה וגמרא דאיכא בי' חיובא טפי דהא קיי"ל דמות' לקבל שכר מקרא ולא שכר משנה כדדרשינן בנדרי' מה אני בחנם אף אתה בחנם אלא דאם האב אינו יכול ללמוד בעצמו וצריך ליתן שכר לאחרים אין צריך ליתן שכר אלא על המקרא כיון דמות' לקבל שכר ע"ז אבל על משנ' אפי' אם אינו מוצי' ללמוד בחנ' אלא בשכר אין האב מחויב ליתן שכר דמדין תורה הוא ללמוד בחנם וא"ז בכלל אזהרת האב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וש"ע באמת סי' רמ"ה כמו שיבוא' לקמן בס"ד והוי מצי למימ' דבריי' מיירי לענין שכר אבל כיון דאמ' רבא מקרא זו תור' ולא נביאי וכתובי' ע"כ לאו מטע' זה הוא דא"כ נביאי' וכתובי' נמי יתחיי' ליתן שכר דהא מות' לקבל עליהם שכר ויות' נכון לפי מ"ש הב"ח שם דדעת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים דהא דקאמר רבא מקרא זו תורה היינו למעט פיסקי טעמי' דאין האב מחוייב ללמדו וכיון דאמרינן בנדרי' דף ל"ז דהא דמות' לקבל שכר על המקרא היינו שכר פיסקי טעמי' והכי קיי"ל אם כן שפיר מקשה דא"א לפרש הכי וע"ד זה כתב בספ"י. אמנם הרמב"ם וש"ע ז"ל כתבו דהא דחייב האב ללמדו מקרא היינו שהאב מחוייב לשלם שכר בעד המקרא אבל על המשנה א"צ לשלם שכר וצ"ל דנפקא להו מברייתא זו וכך כתב באר הגולה בי"ד סי' רמ"ה סעי' ד' והוא דאין לפרש דאינו מלמדו משנ' אפי' בחנ' דהא דקאמ' לקמן ושננתם א"ת ושננת' אלא ושלשתם משמע שצריך ללמוד עמו אפי משנה וגמרא כמו שהקשה מהרש"א ז"ל אלא ע"כ דברייתא מיירי בשכר והיינו דמה שאמרה התורה ולמדתם אותם את בניכם הוא חיוב על האב להשתדל ללמד את בנו הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים ללמד אותו מקרא והוא ע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל לעיל גבי למול את בנו דמה שהזהירה התורה את האב יותר מאחרי' היינו שמחויב להשתדל למול את בנו הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים אפי' בשכר כדאית' בש"ע שם בריש הל' מילה וה"נ גבי לימוד מה שהזהירה התורה את האב היינו השתדלות לימוד בנו אפי' ע"י שכר וכ"ש דאתי שפיר לפי מה שיבוא' בלשון רש"י ז"ל דהא דאמר רבא מקר' זו תורה היינו ממשמעות הכתוב והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת משמע דהחיוב אינו אלא על התורה שקיבל בסיני אם כן בהכרח צ"ל דאף דהחיוב הוא אפילו משנה ותלמוד מקרא דושננתם מ"מ השתדלות לימוד בשכר אינו אלא על המקרא והכי