המקנה קז

מגילה דף כ"ח ע"ב דמערבא הוי מסקי לאורייתא לתלת שנין דהיינו דהוי מחלקין ופסקא לכל סדרא לתלת שבתא. ועיין במ"א סימן רפ"ב דכתב דבמערבא היה מחלקין הסדרות וכן משמע מדברי הזוהר שהביא שם דהתחלת הסדרות וסיומן אין לשנות וז"ל ולא יפסוק מילין דשבתא אחרת בשבתא דא ע"ש והנה בפרשת יתרו יש כ"ז פסוקי' עד בחודש השלישי ויכולין לחלקו לתשעה גברא ומבחודש השלישי עד עשרת הדיברות יש כ"ה פסוקי' וא"א לחלקו אלא לתמני' גברא ועשרת הדיברות צריך לקרות באחד משום דבדיבו' אחד נאמרו ואחר זה שני פרשיות קטנות של ד' ה' פסוקים שא"א לחלק נמצא א"א לחלק ג' פעמים ז' דהיינו ז' לכל שבת דהא חסר אחד משא"כ לדידהו שחלקו הך פסוקי לתלת נמצא יש כ"ז בפרשת בחודש השלישי ויכולין לחלק לתשעה גברא וקרא בפרשת ראשונה לז' גברא כ"א פסוקי' ובשבת שני' בפרשת ראשונה וט"ו פסוקי' מפרשה בחודש השלישי לחמשה גברא ונשאר י"ב לד' גברא לשבת הג' ושלשה גמרו את כל הסדר והד' סדרות קטנות העודפי' על חמשי' סדרות מנצבי' ואילך היה קורין אותן בשנת העיבו' וק"ל

ונראה עוד דהא דבעי ר' יוסף בוהתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא וכו' ואמר אטו אנן מי בקיאי דהא כי אתא וכו' לאו דאין אנו בקיאין בכל התורה דהא איתא במגילה דף כ"ב כל פסוקי דלא פסקי משה לא פסקינן משמע דאנן בקיאי בפסוקי ונרא' דהספק אינו אלא בפסוק של ויאמ' ה' אל משה וגומר דלדידן והתגלח הוא מחצי הראשון ובמערבא דקרא להך קרא בתלת פסוקי היינו דס"ל דוהתגלח הוא מחצי האחרון נמצא עודף חצי האחרון שני פסוקי' על הראשון וכיון דפסקי להך פסוקי לתלת הוא מכוון חצי האחרון כמו הראשון והיינו האיבעי' דרב יוסף איזה הוא הנכון אי כמערבא או כדידן ונראה דעי"ז נסתפק רב יוסף נמי בין באותיות ובין בתיבות דמסתמא מה שאמרו הראשונים חצי בין בתיבות ובין בפסוקים ובין באותיות שווי' הם או בחצי הראשון או בחצי האחרון ואף דמשמע דבתיבות לא מיבעי' ליה לרב יוסף היינו משום דדרש דרש הוא חצי של תיבות היינו דדרש הראשון הוא מחצי הראשון ודרש השני הוא מחצי' האחרון נמצא לדידן הכוונה על דרש הראשון ולמערבא הכוונה על דרש האחרון ואפש' לומ' דמה שאמר לא זזו משם עד שמנאום היינו שבתחילה נפל הספק על תיבה אחת אם חסר או מלא ולכך היה מועיל המנין להוודע ע"י שיהי' וי"ו דגחון בחצי' ולא הי' מסתפקין שמא הי' הכוונה דוי"ו הוא בחצי השני דאם כן יהי' החצי השני יותר אחד כגון אם יסתפקו בבראשית אם הוא חסר יו"ד וכשנמצא המנין מכווין שיהי' חצי התורה מכווין עד וי"ו דגחון עם היו"ד דבראשית נודע שהוא מלא דאין להסתפק שמא הוא חסר ווי"ו דגחון הוא מחצי הראשון דאם כן יהי' הראשון עודף אות אחת. וכבר כתבנו דלשון חצי' משמע שהמקראות הם מותאמי' דאל"כ הוי ליה למימ' אמצעי' של אותיות ואח"כ בזמן רב יוסף כבר נפל הספק בשני חסירות בחצי הראשון ואם הי' נודע דוי"ו דגחון הוא בחצי הראשון או בשני היה יכול להוודע ע"י זה אבל כיון שלא נודע יש להסתפק בשני חסירות והוא וי"ו דגחון הוא מחצי' הראשון או שהי' מלאות והוא וי"ו דגחון הוא מחצי השני וכי האי גוונא בפסוקי' הי' הספק כמ"ש לעיל אי כדידן או כבני מערבא דפסקא לתלתא פסוקי' וק"ל

בגמרא ושננתם וכו' אמור לחכמה אחותי את וכו':

יש לפרש עפ"י פשיטא כמו שפי' רש"י ז"ל שתהא בקי בה כאחותך וכן הוא בלשון הש"ס בסנהדרין כאחותך שהיא אסורה והא דמדמה לאחותו יותר משאר עריות משום דאמרינן ביבמות דף כ"ב ע"ב אחותך היא לחייב על בת אביו ועל בת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין והיינו דקאמ' הכא איסו' אחותו שהיא מפורש בתורה היטב אפי' דבר שאפש' ללמדו מן הדין כך יהא דברי תורה שנונים בפי' כאלו הי' מפורשים וע"ד רמז יש לפרש המשך הפסוקי' דמייתי הש"ס הכא עפ"י מה שיבוא' בזוה' בכמה מקומות שיש באדם שכל הנקרא' חכמה ושכל הנקרא בינה המקבל מן החכמה ומבין אותם והם נקראי' אביו ואמו של אדם וכן הוא אומר אם לבינה תקרא ובכל זה אין לאדם ידיעה ברורה בו להוציא הדבר ברור מפיו עד שבא תחילה אל השכל הנקרא דעת ואם ימהר להוציא מפיו קודם אין בפיהו מענה נכונה כמו שנאמ' איוב לא בדעת ידבר והבל יפצה פיהו וכשמגיע לבחינות הדעת נקראת אחותו ושניהם פי' אחד להם כי לשון דעת הוא חיבור ואחוה וזה אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא ר"ל כשתגיע החכמה מבינה לדעת שהוא לשון מודע אז תאמר לחכמה אחותי את וכיון שהכתוב אומר בכאן ושננתם לבניך שיוציאו מפיו ללמד לאחרי' הזהיר בו שלא ילמד לאחרי' עד שיהי' שנוני' על שפתותיו ולהיות כי קודם שבא הדיבור בתוך הפה נכנסת המחשבה בלב המבין ומקבל מן השכל שבראש כמ"ש הכתוב ובדעת חדרי' ימלאו ואמרו הפה הוא שער הלב והיינו דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' והיינו דמייתי קרא דכתיב כתבם על לוח לבך ואז יכול להשפיעם וללמוד לאחרי' וכפי כח השכל השנון בפיו כן כח הפעול בנפעל וזהו שאמר כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים ר"ל כפי כח המשכיל בבירו' דבריו כן ישפיע בבניו. ויותר יש לפרש הנעורים מלשון התעוררת כאדם הנעור משינתו והוא היפך מה שאמר בתחילה שוא לכם משכימי קום וגו' וענין הדבר שאמרו חז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמן והיגיע הזאת כפשטא שלא יתגרו בשינה וישכים ויעריב לדברי תורה כמו שאמרו חז"ל בפסוק קווצותי' תלתלי' שחורות כעורב למי שמשכים ומעריב עליהם. אך זהו בענין יגיעת הגוף אבל העיקר היגיע הוא בשכל כי אם לא ישי' עין מחשבתו ולבו להבין הדברי' על שרשם וילמוד בלי התעוררות השכל הוא דומה לאדם הישן כמפורש בדברי חכמינו ז"ל בכמה מקומות והיינו דקאמר קרא שוא לכם משכימי קום וגו' ר"ל אף שישכים ויעריב אם לא יעורר שכלו וילמד מתוך השינה נקרא אוכלי לחם העצבי' שהתורה נקראת לחם כדכתיב לכו לחמו בלחמי והוא הלחם מן השמים אבל כשלומד מתוך השינה נקרא לחם העצבון שהעצבון הוא היפוך הזריזות והחריצות ומ"ש אוכלי לחם בלשון רבי' דקאי על הרב ותלמידים כי כפי הדברים היוצאים כן הוא בלב המקבלים וכשיוצאי' בלי התעוררות השכל כמו כן הם במקבלים וזהו שאמר כן יתן לידידו שינה ומ"ש לשון ידידו הוא נגד מ"ש בסיפא דקרא כי ידברו את אויבים שאם יוצאי' הדברי' מפי הרב כחיצים ביד גבור כן יתעורר התלמידי' ונקראים בשם בני הנעורים שיש בהם כח לפלפל בשכלם עם הרב ונעשו כאויבי' זה לזה וכדמסיי' כי ידברו את אויבים בשער ואמר הדברי' והפכו כשמלמדים שניהם מתוך השינה הם אוהבין וידידים זה לזה שאין כח בשכל התלמיד להקשות ולפלפל בדבריו והיינו דקאמר כן יתן לידידו שינה וע"ז אמר הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן כמו שאמרו חז"ל שהמלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו כאלו היה פרי בטנו וע"ז אמר כחיצים ביד גבור כן הוא התעוררת הבני' להיות נעורים משינתן ולעורר שכלם ולפלפל ולהיות אויבי' זה לזה כדמסיי' כי ידברו את אויבים בשער ודו"ק

שם ושמתם סם תם וכו' נראה לפרש עפ"י מ"ש חז"ל במסכת תענית כל העוסק בתורה לשמה נעשה לו סם חיים ויש לומר בזה הרמז כי אותיות סם הם בא"ת ב"ש ח"י כי הסמ"ך מתחלפת בחי"ת והמ"ם ביו"ד וידוע כי שם סמא"ל הוא חצי' בקדושה שהוא אלף למ"ד נמצא כשמתהפך אותיות ס"ם לח"י נכנס כולו בקדושה ואותיות אלף למ"ד חי"ת יו"ד עולה תרי"ג שהוא בגימטרי' תורה שהוא תרי"א ועם אנכי ולא יהי' לך עולה תרי"ג כדאיתא בסוף מכות וע"כ כל הלומד תורה לשמה מתהפך לו אותיות ס"ם לח"י וזהו שאמרו יעקב אבינו לא מת וכמו שאמרו חז"ל שהקב"ה קראו ליעקב אל ובכח אל שבו נעשו לו ס"ם חי והיינו דכתיב יעקב איש תם יושב אוהלים של תורה שע"י התורה נתהפך לו אותיות מת לאותיות תם וכן המלאך שנלחם עמו וידוע שהוא סמאל שרו של עשו נתהפך לו לאוהב וברכו וקראו ישראל כמ"ש לעיל וזהו דקאמר בשמעתין וס"ם ת"ם שהסם נעשה לו תם לרמז על יעקב שנקרא חיש תם יושב אוהלים של תורה וק"ל:

שם אכול מה שהנאתך וכו' להבין ענין המשל הוא מה שאמרו חז"ל באבות תלמידי של אברהם אבינו אוכלים בעה"ז ונוחלין לעולם הבא וענינו כי אף על פי שהאכילה ודומה שהוא הנאת הגוף אבל מי שזוכה מתקן מאוד באכילתו כמו שאמרו שולחנו של אדם מכפר עליו והוא כאלו הקריב קרבן וממה שהוא אוכל בעוה"ז נוחלין לעולם הבא וזהו שאמרו אוכלין בעה"ז ונוחלין לעולם הבא שע"י אכילתו הוא נוחל ע"ה וזהו שאמרו אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך משא"כ בעוזבם את התור' אז האכילה מזיקהו ונחשב כתקרובת ע"ז כמו שאמרו כאלו אכלו מזבחי מתי' וזהו שאמר הכתוב בפ' והי אם שמוע ואכלת ושבעת וגומר ר"ל אם תשמע לדברי אז תאכל ותשבע וייטב לך ואמר אחר זה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגומר ר"ל שמא יפותה מן היצה"ר כמו שאמרו בכל לבבך בשני ייצרך ואם לא יכנע בתחילה קודם האכילה ע"י התורה וכמו שאמרו חז"ל קודם שאדם אוכל יש לו שני לבבות אז יפתה לבבכם שעל ידי האכילה יסור ויעבוד אלקי' אחרים שהוא תקרובת ע"ז כנ"ל:

ובחידושי תורה הארכנו בזה וזהו הנמשל בכאן שע"י התורה יכול לאכול ולשתות להנאתו ולא תזיקהו וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה מתת אלקי' הוא וק"ל:

שם אם אתם עוסקי' בתורה וכו' שנאמר הלא אם תטיב שאת וכו' יש להבין ענינו ע"פ מ"ש חז"ל גדולה תשובה שנעשה לו כזכיות וזהו שאמר ה' לקין למה נפלו פניך הלא אם תטיב תנשא יותר ע"י העבירה שעשית שמתהפך לזכיות וכמו שאמרו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקי' אינו יכולים לעמוד ומבואר בכמה מקומת שהענין הדבר הזה שע"י התשובה מעלה הוא כמה ניצוצות קדושות שנפלה בתחילה וזהו שאמרו הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העביר' וכו ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ע"ש. ועיין מה שכתבתי לעיל דף כ' ויש לפרש הא דקאמר ששכר עבירה ולא קאמר עונש העבירה שעי"ז שהוא בורח מן העבירה מכח זה מעלה עמו עבירה אחרת שעשה כבר ומה שאמר משאו ומתנו בך יש להבין במה שכתבנו בחידושי תורה בפ' אם לא תטיב לפתח חטאת רובץ שעבירה גוררת עבירה שבתחילה מרבה היצה"ר הנאתו כדי שיעשה את העבירה אבל אח"כ נעשה לו כהיתר וזהו שאמר שהוא פתח לחטאת שיעשה לו כהיתר וידמה