המקנה קב

ולפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז ע"א בד"ה אשה לאו בת מילה היא וכו' דלרב דאמר אשה אינה כשירה למול צ"ל דבפ"ק דקידושין דמצריך אותו ולא אותה למדריש שאינה חייבת למול את בנה היינו לבקש למולו פי' דבריהם כיון דהיא אינה יכולה למול ליכא למימר דה"א שתעשה שליח למול כיון דהיא לא מצי עבדי לא מצי משווי' שליח כדאיתא לעיל בדף כ"ג ע"ב וע"כ הא דה"א דאשה מחייבת למול את בנה היינו שצריכה להדר ולבקש איזהו איש שימול את בנה ולאו מדין שליחות כלל ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ן והריטב"א זכרונם לברכה דזה אינו תלוי בזמן דאי הוי מדין שליחות אכתי הוי מצות עשה שהזמן גרמא דאינה יכולה לעשות שליח קודם זמנה. וכן בלילה כדאיתא בנזיר דף י"ב דכל דלא מצי עביד השתא לא מצי עביד שליח וא"כ גם השליחות תלוי בזמן אבל כיון דאינה מדין שליחות אלא להדר אחר איש שיעשה המצוה זה בודאי אינו תלוי כלל בזמן ומיהו לולי דברי התוס' היה נרא' דלא דמי הכא למצות ציצית דהו"ל מצות עשה שהז"ג משום דאינו נוהג בלילה משום דהתם פטרה רחמנא כסות לילה משא"כ הכא דהחיוב הוא לעולם אלא דהמצוה אינה כשירה אלא ביום תדע דאל"כ נימא נמי דכל הקרבנות דאינן כשירות להקריב אלא ביום וכן שריפת קדשי' דאינה אלא ביום אשה פטורה מהן אלא דהמצות אינה כשירה לעשות אלא ביום אבל החיוב מוטל על האדם בכל שעה. ואינה מצות עשה שהזמן גרמא (וע' מ"ש לקמן דף נ"ז בזה). אך נראה דלא ניחא להו להתוס' הכא לתרץ הכי משום דהתוס' שם בע"א לא כתבו כן אלא אליבא דרב דע"כ הא דה"א דשייך בנשים אינו אלא העסק בלבד דהא אינה יכולה למול אבל לרבי יוחנן דהילכתא כוותיה דאשה כשירה למול מהיכא תיתי נימא דלא הוי מ"ע שהזמן גרמא משום דהעסק אין לה זמן דא"כ נימא נמי כן בשאר מ"ע שהזמן גרמא דהעסק בהן אין הזמן גרמא ולדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל נראה דס"ל דהכא שאני דכל עיקר מצוה זו על האב אינו על המילה שימול בעצמו אלא עיקר המצוה הוא העסק להתעסק ולחזור על מילת בנו וזה לא שייך בו זמן כלל והוכחת' כמ"ש תוס' בע"ז כנ"ל דס"ל דאין סברא דפליגי רב ורבי יוחנן בהא ומזה נראה לי ליישב המנהג שהביא הש"ך בח"מ סימן שפ"ב שנוהגין שהאב מכבד למול את בנו למולו ע"י אחר אע"פ שהוא בעצמו יכול למול ותמה בזה הש"ך וכ' דיש לב"ד לבטל דבר זה ע"ש. ולפמ"ש י"ל שהם סומכין על הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל דאין המצוה על האב אלא ההתעסקות בלבד והנה ראיתי בספר תבואת שור בי"ד סי' כ"ח שהשיג על הש"ך בזה והביא ראיה מסוגי' דשבת דף קל"ג דקאמר שם באומר אבי הבן לקוץ בהרתו דבנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר וכו' משמע דאין חיוב על האב ולענ"ד אין מזה ראיה כלל דנהי דאיכא באב מצו' יותר מבאחר מ"מ כיון דאיכא ל"ת אין עדיפת מצוה זו דוחה ל"ת וכ"ש לפמ"ש לקמן דאם האב עושה אותו שליח הוי מצוה דאב ולא עדיף אב אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו ובודאי לא שייך לדחות ל"ת דצרעת בשביל זה ותו דהא כתבו התוס' לקמן דף ל"ח בשם הירושלמי דהא דלא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש משום דאין עשה דלפני הדיבור דחי ל"ת דלאחר הדיבור וכמו שיבואר שם בס"ד א"כ כיון דחיוב האב למולו בעצמו לא ילפינן אלא מאברהם א"כ הו"ל עשה דלפני הדיבור דאינו דוחה ל"ת גם מה שתמה שם על הש"ך במה שהביא ראי' מדברי הרא"ש שמדמה מצות מילה למצות כיסוי לענין אם בא אחר ומל שחייב לשלם לאבי הבן נרא' פרושו דפשיטא לי' להש"ך במצות כיסוי שאמרה התורה מי ששחט הוא יכסנו דהמצו' מוטלת על השוחט לכסות בעצמו אבל גבי מיל' י"ל כסברות הרמב"ן והריטב"א ז"ל שלא חייבה התור' את האב אלא להתעסק למולו וע"ז הוכיח הש"ך מדברי הרא"ש ז"ל דמדמה אילה למצות כיסוי ע"כ שהמצוה הוא שימול הות עצמו דאל"כ אם בא אחר ומלו לא הפסידו מ"מ נראה שלא קרא הש"ך תגר אלא על אותם שמכבדין אחרים במצוה אבל אם הוא מדין שליחות שהמצוה הוא של האב אין בזה ביטול מ"ע האב אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו ובזה נדחו כל הראיות שהביא הת"ש שם משליחות דתרומה ומהא דכהן עושה שליח להקריב קרבנותיו ומהא דיכול לעשות שליח לעשות מזוזה דפשיטא דקיי"ל בכל המצות דשלוחו של אדם כמותו אלא דמצוה בו יותר והארכתי בזה ואין כאן מקומו:

שם ואיהי מנא לן דלא מחייבי למיפרק נפשה לכאורה הה קרא מפורש הוא בפ' במדבר פקוד כל בכור זכר וגו' ולקחת חמשת חמשת שקלים הרי שלא הוצרך לפדיון אלא הזכרים ולא הבנות וצ"ל דקשיא לי' כיון דאמרי' בבכורות דף ד' ע"ב בשלש מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ א"כ י"ל דנהי דבכורות שנולדו כבר במצרים קודם ציווי קידוש בכורות לא נתקדשו מכל מקום אותן הבנות שנולדו אח"כ. הם בכלל מצות פדה תפדה שנצטוו בפרשת קרח שמחויבין הבכורות לפדות את עצמן וק"ל

שם וכל שאינו מצווה לפדות את אחרים וכו' לכאורה קשה דהא איתא בבכורות דף מ"ז לוי' שילדה בנה פטור מחמש סלעים וכו' הרי אף דהוא פטור מפדיון עצמו אפ"ה הוא חייב בפדיון בנו מישראלית כמשמעות הש"ס וכל הפוסקי' שלא הזכירו אלא שהוא פטור ואמאי נימא כל שאינו חייב בפדיון עצמו אינו מצווה לפדות את אחרי' וצ"ל דדוקא נקבה שהיא פטורה מצד עצמה שפיר אמרי' כל שאינה מצווה לפדות את עצמו וכו' אבל בבן לוי' שאין הפטור מצד עצמו אלא שאמו פוטרתו אינו בכלל זה. תדע דהא במנין הבכורים במדבר שפטרו אותן הלוים מחמשת שקלים אפ"ה הי' חייבין בפדיון בניהם הבכורים שילדה אחר זה משום דפדיון הלוים הוי כחמשת שקלים ה"נ מה שפוטרתו אמו הוי לי' כאלו פדה א"ע. ודוק

והנה ראיתי בתשובת הרשב"א ז"ל והביאו הרמ"א ז"ל בי"ד סי' שכ"א סעי' י"ט שכהנת ולוי' פטורה מבכור בהמה טמאה משום דילפינן בהיקשא דפדה תפדה אך בכור האדם. וכל בכור בהמה טמאה וגומר דכל שאינו מחוייב בבכור אדם אינו מחוייב בבכור בהמה טמאה. ולכאורה הי' נראה דמהיקשא זו איכא למילף דכל אשה פטורה מפדיון פטר חמור כי היכא דפטורה מפדיון בנה כדאמר הכא וקצת ראי' לזה מהא דאמר שם דף י"א אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוהו ישראל שהי' לו עשרה פטרי חמורים וודאי בתוך ביתו שנפל מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל וכו' ויש לדקדק דהוי לי' למימר ואותו כהן ירש מאמו ישראלית בשלמא בההיא דקאמר שם בהי' לו טבלים ממורחי' ואותו אבי אמו ירש מאבי אמו ישראל ליכא למימר שירש מאמו ישראל דכיון שיש לה בן מכהן אוכלת בשביל בנה ולא נתחייבה מעולם ליתן לכהן אבל הכא לא שייך זה ולפמ"ש דאשה אינו מחייבת בפדיון פטר חמור שלה אתי שפיר אך נראה דס"ל להרשב"א ז"ל דנהי דאיכא למילף דאשה פטורה ממצות פדיון פטר חמור מ"מ הפטר חמור אסור בהנאה כי היכי דבנה חייב לפדות א"ע אלא דהיא פטור' ה"נ החמיר בקדושתו ואדרבא ילפינן בהיקשא מבנה שהוא בקדושתו ואפ"ה אתי שפיר ההיא דבכורות דכיון דהיא אינו חייבת במצות פדיון פטר חמור כמו שהיא אינה חייבת בפדיון בנה גם בנה שירש אותה אינו חייב במצות פדיון ולא אמרי' בי' דהוה כנפדה ביד כהן וצ"ל שירש מאבי אמו ישראל שנתחייב במצות פדיון וגבי בן בתו הכהן שנתחייב בפדיון כפדוי דמי ובזה אתי שפיר הא דקאמר לקמן דף כ"ז ע"ב מתני' דלא כר' שמעון ובבכורות דף יו"ד ע"ב אמרי' אי ר"ש תקדש בכולה ומשני לעולם כר' יהודא וכגון שאינו שוה אלא שקל וקשה לר"ש אמאי מקודשת דהא חייבת לפדותו ובמה תתקדש. ולפמ"ש דאשה אינה חייבת במצות פדיון אם כן כיון דמות' בהנאה ואין עלי' אפילו מצוה לפדותה שפיר מקודשת אלא שלא מצאתי דין זה מפורש דאשה פטורה ממצוה זו דפדיון פטר חמור ודו"ק

אמר ר' ירמי' הכל מודים וכו' נראה דנפק' לי' לר' ירמי' מדפליגי לקמן הוא ללמוד ובנו ללמוד וס"ל לר' יהודא דאם הי' בנו זריז וממולא וכו' משמע דאם היה שווין הוא קודם לבנו דמצוה דגופא עדיף והני תרי מילי דלפדותו וללמדו משמע דדין אחד להם שמצותן על האביו ומצות בנו עליו ואפ"ה ס"ל לר' יהודא דמצוה דגופא עדיף מיהו יש לחלק דלמ"ד לקמן דחייב ללמוד את בן בנו מדכתיב והודעתם לבנך ולבני בנך אם כן גם מצות בנו על אביו לכך מצות דגופו עדיף אבל גבי פדיון אין בן בנו מוטל על אביו דאינו חייב לפדות את בן בנו שפיר קאמר רבי יהודא שמצות בנו עליו ולא על אביו. ועיין בברכות דף כ"א ע"ב דאיתא שם דרבי יהודא דרש סמוכין כרבי יהושע בן לוי לקמן דחייב ללמוד את בן בנו תורה אך י"ל דסבירא ליה לר' ירמי' דלמסקנא דהתם דרבי יהודא סבירא ליה דבעל קרי אסור בדברי תורה משמע דדריש הסמוכים לזה ולא ללמוד את בן בנו תורה ולית ליה הא דר' יהושע בן לוי דמחייב ללמוד את בן בנו תורה מיהא אין בזה הכרח דילמא יליף הא נמי מסמוכי' דהא ר' יהושע בן לוי דריש הני תרווייהו מסמוכין ויבואר לקמן בס"ד על נכון. ודו"ק

ע"ב ור' יהודא סבר מלוה הכתובה בתורה וכו' כבר כתבנו בחידושי כתובת דף ק"ב ע"א שהקשה מזה על הש"ך בח"מ סי' ע"ט שכתב בפשיטות דכל היכא שיכול לטעון פרעתי אינו יכול לגבות ממשעבדי דהא בפדיון הבן פשיטא שיכול האב לומר לאח' למ"ד יום פרעתי ואין לומר דמיירי שכתב להכהן שטר דאינו יכול לומר פרעתי כמו שכתבו התוספות בכתובת שם אם כן מאי טעמא דרבנן דאינו גובה ממשעבדי וכמו שכתב מהרש"א ז"ל בתוספות ד"ה ואזיל כהן וכו' דבשט' לא הוי פליגא רבנן דהא אית לי' קלא ע"ש ואפילו אי נימא דמיירי בכתב ידו כדמוקי הש"ס בכתובת שם דבכתב יד אינו גובה ממשעבדי וכדעת הפוסקים דבכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי מ"מ קשה דהא אמרינן שם דבכה"ג אין בנו פדוי מדעולא גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות: אמנם נראה דיש ליישב זה דמיירי שנתן לו כתב יד. וע"כ צ"ל דמיירי הכי דאי לאו הכי איך טריף שום כהן ממשעבדי הא יכול לומר לו לאו בעל דברי' דידי את ואפי' אי נימא דמיירי בעשאו אפותקי כמ"ש בספ"י מ"מ במה ישתעבד האפותקי אם לא בכתב לו ואף דאיכא בזה משום דעולא מ"מ כיון שזה אינו אלא בגזירה דרבנן דמדאורייתא הוא פדוי וכיון דפדיון בנו הוא מדאורייתא פדיון בנו קודם: ובזה אתי שפיר טפי לישנא דרבי יהודא בנו קודמו דמשמע קצת דפדיון בנו קודם לפדיון עצמו ולפי מה שמפרש רבי ירמי' הרי שניהם נפדים ולא שייך