המאור הקטן על שבת לא.

סליק במה אשה

[דף סט ע"ב] מיתיבי איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו פי' מדלא קאמר יודע אני שאכלתי ושלא אכלתי אבל איני יודע אם שבועה זו אסורה אם לאו אלמא לית ליה להאי תנא מאי דקאמר אביי נמי דאמר עד שישגוג בלאו שבה ואית ליה דרשה דהאדם בשבועה וקס"ד דמוקים לה בשגגת ביטוי לשעבר באומר יודע אני שאכלתי או שלא אכלתי אבל איני יודע אם שבועה זו אסורה אם לאו דכה"ג האדם בשבועה היא לדעתיה דאביי וכ"ת האי תנא נמי אית ליה הכי והא קמ"ל דשגגת קרבן נמי שגגה ומונבז היא ולא רבנן אי מונבז היא פשיטא השתא בכל התורה כולה הויא שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו דוקא קאמר דכה"ג הואי האדם בשבועה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואם לא לא הואי האדם בשבועה אע"פ שאומר יודע אני שאכלתי ושלא אכלתי וליכא בהאי מילתא פלוגתא בין מונבז לרבנן דבמדרש האדם בשבועה הכל שוים וכן שוים הם בזו דשגגת קרבן שמה שגגה משום דחדוש הוא שלא נשאר לנו שגגה בשבועת בטוי אלא זו תיובתא וה"ר שלמה החליף הגירסא והפי' ולא נתברר לי טעמו שאמר הא מני מונבז היא דאמר בעלמא נמי שגגת קרבן שמה שגגה אבל רבנן דאיפלגו עליה לית להו קרבן בשבועת בטוי לשעבר דסברי כרבי ישמעאל דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבא והא ר"ע הוא דפליג עליה דמונבז והא דפליג עליה דרבי ישמעאל הא קשיא ולית נגר ובר נגר דיפרקינה:

[דף ע ע"א] ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחת ת"ל לא תבערו וכו' ואי אמרת מאי אולמ' דהבערה מחרישה וקצירה וי"ל חרישה וקצירה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין על הכלל כולו השתא דנפקא לן מהבערה מוקים ליה לההוא קרא לחריש ולקציר של שביעית וה"ר שלמה פי' להכי לא נפקא ליה מבחריש ובקציר דה"ל כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט:

[שם ע"ב] בעא מיניה רבא מר"ג העלם זה וזה בידו מהו פי' שאינו יודע שהוא שבת ועשה מקצת מלאכות וגם אינו יודע שהן הן מלאכות האסורות בשבת מהו א"ל הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת פי' לפי שאנו רואין במשנתנו שכל שידיעתו מתמעטת חיובו מתמעט ואף זה שהעלם זה וזה בידו דין הוא שלא יתחייב יותר מן היודע עיקר שבת שהרי נתמעטה ידיעתו פחות ממנו ואין להוסיף חיובו יותר ממנו וכי קתני היודע עיקר שבת שהוא חייב על כל שבת רבותא קמ"ל דאפילו האי דאית ליה ידיעת כל המלאכות אינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת וכ"ש כשהעלם זה וזה בידו א"ל אדרבה הרי העלם מלאכות בידו פי' דקרבן דחייב רחמנא אמאי אשגגות כ"ש האי דנפישי ליה שגגות שבת ושגגות מלאכות וכי קתני במתני' היודע שהוא שבת חייב על כל אב מלאכה ומלאכה רבותא קמ"ל דאפילו האי דלא שגג בשבת נפישי חיוביה וכ"ש זה ששגג בזה ובזה ואתי' למפשטיה מרתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וכו' אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר משכחת לה דכה"ג לא הוי שוכח עיקר שבת אלא דידע לה לשבת בצפרא במקצת המלאכות ועשה את השאר כסבור שהן מותרות בשבת ואפניא דשבת ידע לה בשבת לאותו השאר שעשה בצפרא ועשה מקצת המלאכות שהיה יודע שחרית שהן אסורות ועכשיו הוא סבור שהן מותרות ובין כך אינו זכור שהוא שבת כל אותו היום נמצא זה שלא שכח עיקר שבת ונתחייב על כל המלאכות בהעלם זה וזה בידו והיינו דאיצטריך ליה לתגא דמתניתין לאשמועינן לבתר דתנא ליה היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה דאפילו האי נמי דהעלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת ולהכי תנא אבות מלאכות מ' חסר אחת וכדפריש לה רבי יוחנן אלא אי אמרת העלם זה וזה בידו הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות וכיון דשגג בו בכל המלאכות במאי ידע לה לשבת הלא שכח עיקר שבת וכי תימא דלמא כדאמרי' מעיקרא דעבד מקצת מלאכות בצפרא ומקצת מלאכות בפניא ולא נזכר ערבית במה שעשה שחרית אלא שכח מה שעשה ולא נזכר בינתים שום ידיעה שהוא חטא הא פשיטא היא כיון דאין לו ידיעה בינתים העלם אחת הוא וחייב על כל אחת ואחת דהא תנא ליה רישא היודע שהוא שבת ומאי אתא תו לאשמועינן ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע וקמ"ל דכה"ג ידיעת שבת הוא ולא הוי כשוכח עיקר שבת אע"פ ששכח איסור כל המלאכות כולן:

[דף עא ע"א] כתב ה"ר שלמה והא דאביי ורבא דאיפלגו בגרירה לגרירה דאלמא ידיעה דלאחר מעשה אינה מחלקת לחטאות ס"ל פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל בלאחר הפרשה ואינהו דאמור קודם הפרשה:

[שם ע"ב] אמר עולא אפילו למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה פי' ר"ע ור"ט ס"ל ועיקרה בכריתות בפרק דם שחיטה דתנן ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי וכו' אמר רבי טרפון מה לזה שמביא שתי אשמות וכו' ואמר רבא מדברי שניהם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחיל' ומ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה הוא ר' יוסי דסבר לה הכי ועיקרא נמי התם במתני' דכריתות חתיכה של חולין וחתיכה של קדש אכל אחד מהן וכו' עד רבי יוסי אומר שניהם מביאין אשם אחד וטעמ' דמילתא משום דבעי ר' יוסי ידיעה בתחלה אפי' באשם כי היכי דבעי בחטאת וקאמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אפי' בשוגג ואפי' נודע לו בין כל בעילה ובעילה אין הידיעה חשובה לחלק לאשמות זו ששנינו אלו שמביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מנייהו הבא על השפחה דוקא בבא עליה במזיד לפי שגם הוא מן המביאין על המזיד אבל אם בא עליה בשוגג ונודע לו בין כל בעילה ובעילה סד"א תהא ידיעה זו מחלקת לאשמות כשם שהידיעה כיוצא בזו מחלקת לחטאות קמ"ל דאפילו רבי יוחנן דאמר ידיעה דלאחד מעשה מחלקת לחטאות באשמות אינה מחלקת אפילו ידיעה שבינתיים וכ"ש ידיעה דלאחר מעשה וכ"ת למה משום דאשם לא בעי ידיעה בתחלה ועוד שהרי הוא מן המביאין על המזיד כשוגג הילכך לא חשיבה ידיעה דידיה אפילו בינתיים לחלק א"ל רב המנונא אלא מעתה כשם שאין ידיעה מחלקת כך תאמר בהפרשה שאינה מחלקת לאשמות ואם בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"ג דאינו חייב אלא אחת א"ל מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא דלדברי הכל מחויב הוא דחייב עליו בפני עצמו מפני שחלקתו ההפרשה:

[דף עב ע"א] כי אתא רב דימי אמר למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין כל אחד ואחד חייב על כל אחת ואחת שהידיעה מחלקתן לפי שהיא חשובה כיון דאשם ודאי בעי ידיעה בתחלה א"ל אביי והרי חטאת דבעיא ידיעה בתחלה ופליגי רבי יוחנן ור"ל בידיעה דלאחר מעשה באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחר ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני דפטר בה ר"ל וידיעה שבנתים דאשם שפחה חרופה אפי' למאן דבעי ידיעה בתחלה אע"ג דחשיבה לא חשיבה אלא כידיעה שלאחר מעשה ואינה מחלקת לר"ל כך באשם שפחה חרופה דין הוא שלא תחלק אפי' ידיעה שבנתיים:

[שם] דילמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת שמחלקת כדרב המנונא ואפילו לר"ל ואפי' למ"ד לא בעי ידיעה בתחלה ותרתי קמ"ל ודקאמרת חדא למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין כל אחת ואחת חייב על כל אחת ואחת לר' יוחנן דאמר ידיעה דלאחר מעשה מחלקת לחטאת דין הוא שתחלק בנתיים בשפחה חרופה אע"פ שהוא מביא על המזיד כשוגג ובהא פליג ר"ל דלר"ל אינה מחלקת ואידך מעשה דלאחר הפרשה כגון שבעל וחזר ובעל והפריש קרבן וחזר ובעל חייב שתים אפי' לר"ל ואפי' למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה כטעמייהו דעולא ורב דימי לא פליגי ולא מידי א"ל אין:

[שם] כי אתא רבין אמר הכל מודים והכל מודים וכו' כבר נכלל פי' מימרא דרבין בכלל מה שפירשנו כפירוש מימרא דעולא ומימרא דרב דימי:

[דף עד ע"ב] דעביד חביתא חייב שבע חטאות משום חורש כשחופר הגומא בשדה בצריך לגומא ולעפר ודברי הכל ומשום בורר כשבורר מתוכו הצרורות ומשום מרקד כשמרקדו בנפה ומשום לש כשמגבל ומשום ממחק כשעושה הכלי ומחליקו ומשום מבעיר כשמבעיר האש בכבשן ומשום מבשל כשמבשל החבית מוסיף עליה תנור שלאחר בישולו טח בטיט על גביו לחזק חימומו והוי גמר מלאכה ומחייב משום מכה בפטיש:

[שם] ודעבד חלתא והיא כוורת הקנים חייב י"א חטאות שתים בקציצת הקנים בזומר וצריך לעצים ומשום מעמר כשאספן ומשום בורר כשבוררן ומשום ממחק כשמחליקן ומשום טוחן כשמבקען ומשום מחתך כשמשוה מדתן ומשום מסיך ומשום עושה שני בתי נירין ומשום אורג כשמחברן זו לזו וכשנוטל ממנו הקרומיות של קנים לאחר אריגתם חייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכתה ואם תפר את פיה חייב עוד שתי חטאות משום תופר ומשום קושר: