המאור הקטן על שבת כז.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי. פי' ולא קשיא דרב אדרב דנקטינן כרב אשי דמתני לקולא ודארוקתא שדי ודניסכא אסור וכן הלכתא והרי"ף סתם דברים הללו ולא פירשם נקטינן מהא שמעתא שתכשיטי הזהב או הכסף שהם תקועים ומחוברין ברצועה או בבגד ומפוזרין לכאן ולכאן אשה יוצאה כהן כדין כלילא דארוקתא ותכשיטין שהם כולן של זהב ושל כסף אסורין באשה כדין כלילא דאניסכא וכעיר של זהב ובאיש בין כך ובין כך מותר מידי דהוה אקמרא דאניסכא ואבנט של מלכים ולא חיישינן באיש דלמא שליף ומחוי אלא משום דלמא נפיל אבל באיש לא חיישינן לעולם דלמא שליף ומחוי מפני שהוא בן דעת אבל לנשים וקטנים שדעתן קלה עליהם חיישינן ומש"ה לא שרו בני מלכים לצאת בזגין אלא בארוג בכסותו ומפורש טעם זה בתלמוד ירושלמי תכשיטין למה הן אסורין ע"י שהנשים שחצניות הן מתירתן להראותן לחברתה והיא שכוחה ומהלכת בהן והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר נשמעינן מן הדא מעשה בר"נ ב"ר שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור העשוי לכך ולכך מותר הדא אמרה א' האיש וא' האשה הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר ואע"פ שנראה מן הירושלמי הזה שהוא אוסר אפילו באיש יש לומר מתוך שהוא עשוי לכך ולכך בין לאיש בין לאשה אסור לצאת בו בדרך קשוטו א' האיש ואחד האשה אפי' לחצר וכל שכן לרשות הרבים אבל דבר שהוא מיוחד לתכשיט של איש מותר לצאת בו אפי' לרה"ר ולא חיישי' דלמא שליף ומחוי וכן בטבעת שיש עליה חותם וכן פסק הרב ר' שמואל הלוי הנגיד בטבעת שיש עליה חותם שמותר האיש לצאת בה אפילו לרה"ר בשבת ונראין דבריו ועוד אוסיף ביאור בזה במקומו וההוא עובדא דרבי יהודה נשיאה דנפק בחומרתא דמדושא במסכת מועד קטן בפ' מי שהפך את זיתיו טבעת שאין עליה חותם היתה ולחצר יצא בה כדתניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר והא ברייתא מייתי התם על ההוא עובדא וההוא דנפק בחומרתא דמדושא בפ' הדר עם הנכרי לרה"ר הוה וטבעת שאין עליה חותם לאיש אסור לצאת בה לרה"ר ואם יצא חייב חטאת ובפירוש רש"י מפרש לה לההיא בטבעת שיש עליה חותם ואם כן לא הוציאה האיש באצבעו דרך קישוטא אלא בתוך ידו ואין לשון דנפק מוכיח כן ומההוא עובדא דפרק מי שהפך את זיתיו נראה לנו כפירושנו בחומרתא דמדושא שהיא טבעת שאין עליה חותם שאילו היתה טבעת שיש עליה חותם אפי' לרה"ר היה מותר לצאת בה כדאמרי' לא חיישי' באיש דלמא שליף ומהוי ומדמייתינן על ההיא עובדא ההיא ברייתא דהשירים והנזמים וכו' אלמא לרה"ר אסור ויש שפוסקין להיתר לצאת לחצר בכל הכלים אחד האיש ואחד האשה מההוא דרבי יהודה נשיאה דנפק בחומרתא דמדושא לחצר לכך נראה להם שהלכה כר' ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי דאמר הכל ככבול ולא כן פסק רבינו ז"ל ואנו נוטין לדבריו וההוא עובדא דר' יהודה נשיאה ל"ק ולא מידי שיש לנו להעמיד דברי רבינו ולומר שלא אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר אלא בדברים כעין כבול ופאה שאם יצא בהן לרשות הרבים אין חייבין עליהם חטאת והם הם שאסרו חכמים אף ע"פ שאין סברא זו בדברי התלמוד ירושלמי שכתבנו אין נראה מתלמודנו לאסור אלא בדברים שאם יצאה אינה חייבת חטאת ובהנהו איכא למיגזר בהו דלמא נפיק בהו לרה"ר אבל דברים שחייבין עליהם חטאת ביציאתן לרה"ר התורה אוסרתן ולא גזרי' בהו דלמא נפיק בהו לרה"ר ומותר לצאת בהן לחצר:

מתני' ולא בטבעת שאין עליה חותם דייקינן עלה בגמרא הא יש עליה חותם חייבת ואע"ג דמתני' בהדיא היא איצטריך להאי דיוקא דאי ממתניתין הוה אמינא ה"מ היא של מתכת וחותמה של אלמוג הוא דהוי משאוי אבל חותמה של מתכת הוי תכשיט קמ"ל דאפי' חותמה של מתכת חייבת חטאת דלאו תכשיט אא"כ אין עליה חותם כלל והיינו דדייקינן לה מרישא דמתניתין ואותבי' עלה מההיא דקתני תכשיטי נשים טמאים ואוקמה רבי זירא למתניתין דקתני הא יש עליה חותם חייבת חטאת כר' נחמיה דאמר עיקר טבעת חותם ואין דרך הנשים לחתום והיינו דתניא ר' נחמיה מטמא כלומר בחותמה של מתכת והיא של אלמוג דככלי מתכות דמיא ולא הויא כפשוטי כלי עץ לפי שהחותם הוא העיקר ובירושלמי תנא ר' נחמיה מחליף: