המאור הקטן על שבת א:

[דף ג ע"ב] אמר אביי ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר פי' ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה כאותה רשות שהיא פשוטה לתוכה לגמרי כרה"י לא הויא מידו דעני הפשוטה לפנים שאילו היתה כרה"י גמורה כיון שהכניסה לפנים היה מתחייב לאלתר אע"פ שבעה"ב נטל מתוכה כשם שאילו הכניס כל גופו הוא מתחייב והא נגעי בבעיא דבעא מיניה רב מרבי ובטעמיה דקא פשיט ליה ידו בתר גופו גרירא ולא הויא גמורה כרשות שהכניסה לתוכה ועוד אילו היתה ידו של עני הפשוטה לפנים כרה"י גמורה היה בעה"ב פטור ומותר כשנותן לתוכה וכשנוטל מתוכה ואנן מנינן במתני' פטורי דקא עביד מעשה תמניא פטורי דכלהון פטור אבל אסור והני בכללן וכן אתה מפרש כד"ה לא דמיא מידו של בעל הבית הפשוטה לחוץ וה"ר שלמה החליף שטה זו בפירושו ונראה שהוא גורס בחלוף והגי' שכתבנו היא הנכונה וכן נמצא' בספרי הגאונים ז"ל. והפי' שפירשנו הוא הנכון:

מדלא משנינן הכי תפשוט דבעי רב ביבי בר אביי וכו' ואיכא דקשיא ליה ומאי אהני לן אי הוה משנינן הכי דהכין נמי הוה יכול לאקשויי ליה תפשוט דרב ביבי להיתרא וי"ל דהכי קאמר ליה אמאי לא משנינן בתרין לישני דתפשוט מחד לישנא לאיסורא ומחד לישנא להיתרא ונימא הכי אי בעית אימא מבעו"י דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסיה ומשחשכה לא ליקנסיה ואי מתנינן לה בתרי לישני לא יכלת למפשט לא איסורא ולא היתרא דמאי חזית דאזלת בתר האי לישנא זיל בתר האי לישנא אבל השתא דמתני לישנא דאיסורא ולא מתני לישנא דהיתרא תפשוט בעיא דרב ביבי לאיסורא ודחינן לה הא ל"ק ותפשוט אי בעית אימא לעולם לא תפשוט לאיסורא ואיכא שנויא אחרינא להיתרא דאמרי' לא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד ואי אמרת תפשוט להיתירא דבשוגג לא קנסינן זיל בתר שנויא קמא דפשיטנא מינה לאיסורא וכיון דאיכא למימר הכי וא"ל הכי לא פשטינן מינה ולא מיניה ועדיף למימר ליה כי הדין שנויא מההיא שנויא כדאי' ליה בדרך קושיא למימר בי' אדרבה משום דההיא שנויא מסתר הוא דסתר לשנויא קמא לגמרי שתי סברות הן כל אחת ואחת בחלוף חברתה אבל הדין שנויא דלהתירא אורחא אחרינא הוא כמראה פנים להתיר בדרך אחרת וכל זה להגדיל תורה ולהאדיר ומשנויי נפישי דמשנינן עלה לא מפשיט בעיא דרב ביבי דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ובפירושי רבינו שלמה ז"ל יש דרך אחרת בדברים הללו ובגמרא במסקנא סלקא דרב ביבי כפשוטה להיתרא:

אבל מה שכתב הרי"ף דמקשו רבנן בהא מילתא מכדי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה מאי טעמא לא שריוה רבנן והא לאו מלאכה היא כו' אין לקושיא הזאת לא טעם ולא ריח שאילו היתה מלאכה היאך היו דוחים מלאכה מפני מלאכה אלא ודאי מפני שאינה מלאכה אלא חכמה הוצרכו להתירה ולא היה דבר זה כדאי לו לכתבו:

[דף ד ע"א] למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי והא מיבעיא בעי ליה רבה וכו' הא לא קשיא לבתר דאיבעיא ליה איפשיטא ליה ובדין הוא דאי נמי איבעיא ליה לרבה מצי לאוקמא למתני' כר"ע דכד מפקת קלוטה כמי שהונחה מסתברא דדברי הכל לא נפקא מדרבי עקיבא אלא הא עדיפא ליה למימר לבתר דאיבעיא ליה איפשיטא ליה משום דבדוכתיה בפ' הזרק איפשיטא לן מברייתא ואסקינן שמעתא אליבא דהלכתא עדיף דומיא דההיא דאמרינן בעלמא ודוקא נקב יש בו בצד אות פלוגי אבל בנקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין אי מדאורייתא אי מדרבנן ואי נמי פשיטא ליה דסימנין דרבנן הכי נמי הוה דינא אלא משום דבדוכתא אסקינא בבעיא ולא אפשיטא משום הכי נקט לה כי היכי דסלקא בדוכתא ואיכא דקשיא ליה דרבה ורב יוסף דמהדרי לאוקמי למתני' באוקימתא דחיקתא אמאי לא מוקמי לה כטעמייהו כההיא דגרסינן בפרק המוצא תפילין אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת הא בעי' עקירה מעל גבי מקום ד' וליכא מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב הא בעינן הנחה על גבי מקום ד' וליכא אלא מחשבתו משויא ליה מקום ה"נ מחשבתו משויא ליה מקום ויש לנו לומר שזה הטעם היה מספיק למשנתנו בנותן לתוך ידו של חבירו והיה אפשר לומר במתכוין לתת לתוכה אבל בנוטל מתוך ידו של חבירו אין הטעם הזה מספיק שאין הנוטל מחשב מאיזה מקום הוא נוטל לה שאינו מקפיד בכך ואין מחשבתו בעקירתו ממנה עושה אותה מקום ואין זה דומה להשתין ורק שהוא מחשב על עצמו וצריך לאותו מקום. [דף ה' ע"א] והא דאמרינן בגמ' והא אמרה ר"י חדא זימנא מהו דתימא ה"מ היכא דאחשבא ה"ק מהו דתימא כי אמרה רבי יוחנן בעלמא אמרה ולאו אמתני' אמרה אלא היכא דאחשבה להנחתו משויא לי' הנחתו מקום קמ"ל אידך דר' יוחנן אפילו בלא מחשבה בזורק ואומר כל מקום שתרצה תנוח וממילא מיתרצה מתניתין בין בעקירה בין בהנחה דידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה ואינה צריכה מחשבה: