המאור הקטן על פסחים ז.

איבעיא להו מפרר וזורה לרוח וכו' כיון דפליגי עלה רבה ורב יוסף ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו נקיטינן הכא והכא לחומרא וכתרתין ברייתא ובע"ז שוחק ומטיל לים ובחמץ מפרר ומטיל לים בין בים המלח בין בשאר נהרות בין בחיטי בין בדנהמא וכן כתב ה"ר אפרים ז"ל:

מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר"ש ולא ר' יוסי הגלילי דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו וכו' עד ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק פי' דאי לר"ש לא היה צריך לומר אלא תוך זמנו עובר עליו כלאו וכרת ואסור בהנאה ומדאיצטריך ליה למיתנא ומשעה שאסור באכילה לא בא אלא לרבות לפני זמנו ואתאן לת"ק דהוא ר' יהודה ומסקנא אוקימנא רבא למתני' כר"ש ופסק הלכתא כוותיה ואסהיד מעובדא דבי רב נחמן כוותיה מכאן תשובה לאומרים דלא קיימא לן הלכתא כר"ש אלא בלאחר זמנו בלבד אבל בלפני זמנו כר"י קיימא לן ולא כר"ש והיאך אפשר לומר כן והלא כל עצמינו לא טרחנו אלא להעמיד משנתינו כחד מהלין תנאי דאשכחן בברייתא והם שלש מחלוקות ר"י ור"ש ור"י הגלילי ועלה אמרי' מני מתני' לא חד מהלין תנאי ודחקינן לאוקמה למתני' כחד מינייהו כדי שלא תהא לנו מחלוקת רביעית ואם לא עלתה בידינו הלכה כר"ש אלא בלאחר זמנו ובלפני זמנו קי"ל כר"י מ"מ נמצאו ד' מחלוקות בדבר ועל חנם היה לנו כל הטורח שטרחנו בגמ' בפי' משנתינו אלא ודאי שאין לנו אלא ג' מחלוקות וכר"ש קיימא לן בין בלפני זמנו בין לאחר זמנו וכדכתבינן בפרקא קמא וסתמא פסק לן רבא הלכתא שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ושלא בזמנו בין לפני זמנו בין לאחר זמנו משמע שאלמלא כן היה לו לפרש ולומר לאחר זמנו ולא היה לסתום ולומר שלא בזמנו: