המאור הקטן על פסחים ז:

והא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל אמר רב חסדא ר' נחוניא בן הקנה הוא פי' ודכ"ע כר' יוסי הגלילי סבירא להו דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה ובר דמים הוא ומותר להסיקו תחת תבשילו ודכ"ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וה"ה להסיקו תחת תבשילו מיהו ת"ק ס"ל כיון ששגג בהקדש מביא מעילתו ואשמו כי היכי דתהוי ליה כפרה בין ששגג בחמץ בין שהזיד בחמץ לפי שהמחויב כרת חייב בתשלומין דלא כרבי נחוניא בן הקנה וי"א ס"ל כרבי נחוניא בן הקנה הלכך אם הזיד בחמץ ושגג בהקדש פטור וכ"ש שהזיד בשניהם ואם שגג בשניהם חייב ואע"ג דקי"ל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטור שאני הכא שהתשלומין לכפרה נתנו ומתוך שנתנה שגגת קודש לכפרה ניתנה אף שגגת חמץ לכפרה וכהאי גוונא אוקימנא למתני' לקמן כר' יוסי הגלילי וכר' נחוניא בן הקנה דתנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים רב יוסף אמר בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים וה"ה להסיקן תחת תבשילו קמיפלגי ת"ק סבר פודים הלכך בר דמים הוא מהשתא ובר תשלומין הוא וי"א סברי אין פודין הלכך השתא מיהת בתוך הפסח לאו בר דמים הוא ולאו בר תשלומין הוא שכשם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב בהו ואכלת ולא לכלביך כך אין פודין להסיקן תחת התבשיל שאין אני קורא בהן ואכלת רב אחא בריה דרבא אמר דכ"ע אין פודין ולאו דוקא הוא דאי נמי בעלמא פודין הכא אין פודין דלא בר פדיה הוא ודכ"ע לית להו דרבי יוסי הגלילי אלא תנא קמא סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ואשכחן חמץ בפסח שהוא גורם לממון כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ואכלו או שגנבו שגרם לו הפסד ממון שאילו לא אכלו זה היה זה הגזלן אומר לנגזל הרי שלך לפניך והכא נמי באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותו שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון הילכך בר דמים הוא ובר מעילה הוא מהשתא וי"א ס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי הלכך לאו בר דמים הוא ולאו בר מעילה הוא ואע"פ דלקמיה חזי דאי נמי ס"ל כר"ש דאמר חמץ לאחר זמנו מותר כיון דהשתא מיהת לא חזי בתר השתא אזלא רב אחא בר יעקב אמר דכ"ע אין פודין והכא נמי לאו דוקא דאי נמי בעלמא פודין הכא אין פודין דלאו בר פדייה הוא ודכ"ע לית להו דרבי יוסי אלא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעת קא מפלגי מ"ד לא מעל כרבי יהודה דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הילכך האי חמץ לא השתא חזי ולא לקמיה חזי ולאו בר דמים היא ולית ביה מעילה וי"א סבירא להו כרבי שמעון דאמר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה הילכך אע"ג דהשתא לא חזי כיון דלקמיה חזי בר דמים הוא ובר מעילה הוא והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר יליף ר' יהודה אכילה מראיה לאחר זמנו מה שאין לומר כן בתוך זמנו דמכיון דלעסיה קנייה ושלך קרינא ביה לפי שברשותו בא עליו הפסח אבל לאחר זמנו לא קרינא ביה שלך הואיל ולא עבר עליו הפסח ברשותו אלא לאו שמע מינה הדר ביה רב אחא בר יעקב רב אשי אמר דכ"ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכן להסיקן תחת תבשילו ודכ"ע בתר השתא אזלינן ולא אזלינן בתר מאי דחזי לקמיה ודכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגתא דריה"ג ורבנן קא מיפלגי ת"ק אית ליה דריה"ג הילכך פודין אותו לכלבים ולהסקה ובר דמים הוא ובר מעילה הוא ורבנן כרבנן ולאו בר דמים הוא כלל ואי נמי חזי לקמיה כר"ש כיון דהשתא מיהת לא חזי כדהשתא אמרינן ולאו בר מעילה הוא ויש חלוף בדברים הללו בפירושי רבינו שלמה י"ל והגהות משובשות בספרים ומה שכתבנו הוא הנכון:

אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וכתב הרי"ף ז"ל מדלא קא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו כרב ומדבריו אתה למד שמה שנמצא כתוב בכל ספרי הגמ' שלנו במשהו כרב אינו מעיקר הגמ' אלא תלויה היתה מפירושי הראשונים והכניסוה הסופרים בספרים ועיקר הגירסא הוא כמו שכתבנו וכן נמצא בנוסחאות מדוקדקות וישנות וחכמי צרפת וחכמי נרבונה עמודי עולם ז"ל פירשוה לשמעתיה דרבא כולה כר' יוחנן וכך נראה משמעתא דבפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו' שמעת מינה דרבא כר' יוחנן ס"ל במין במינו בנותן טעם ואין חילוף בין מימרא דר' יוחנן דהיא היא בעינה אלא דפסק רבא הלכתא הכי ואילו אמר רבא הלכה כר' יוחנן הוה מספקא מילתא דילמא אבזמנו ואשאר איסורין שבתורה קאי לפי' הוצרך רבא לשנות דבריו של ר' יוחנן ולברר הדבר דלא קשיא דידי' אדידיה משום דכי קניס ר' שמעון ה"מ דאיתיה בעיניה אבל לא ע"י תערובת ולעולם רבא כר' יוחנן ס"ל לגמרי ומינה שמעת שכל איסורין שבתורה שהן בנותן טעם בין במינן בין שלא במינן וכן נמצא בכתב ידי מר יוסף בר יושת"ו ממדינת גייא"ן שהעיד על רבו הרי"ף ז"ל שחזר בו בסוף ימיו ממה שכתב בסוף מסכת ע"ז ופסק הלכתא כרב ושמואל מדאביי ורבא וחזר לפסוק הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש וכן דעתנו נוטה לדברים הללו כחזרו של הרי"ף וכדעת חכמי צרפת וחכמי נרבונה אלא שאין אנו מודים כן בחמץ בפסח לפי שנהגו בו איסור: