המאור הקטן על חולין ב

[דף י ע"א] אמר לך רב חסדא עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. פי' ולאו למימרא שספק פגימת העור אינו מוציא מידי ודאי פגימת העצם דכה"ג לאו הוצאה היא דהא איכא למימר עור פגמיה מעיקרא ואתא עצם נמי ואוסיף ביה ופגמיה ואין זה מוציא מיד זה ולא זה מוציא מיד זה דהיינו דלא מייתינן עלה ההיא דתניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ולא ההיא דתניא מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור דסוגיין בעלמא משום דלא דמי הדין ספק דאינו מוציא מידי ודאי לכל אין ספק מוציא מידי ודאי דאמרי' בעלמא אלא הרי הוא כמו שאמר מוטב נתפוש את הודאי ונניח את הספק ודוגמתו במדרש אגדה אמר להן יהודה לאחיו המתינו לו לזקן עד שתכלה פרוסה מן הבית כדכתיב ויהי כאשר כלו לאכול את השבר אמר ליה יהודה ליעקב אם אין בנימין הולך עמנו כלנו מתים ואם הוא הולך עמנו שמא ימות שמא לא ימות מוטב נניח את הודאי ונתפוש את הספק ואף זה בחלוף דוגמתו כלומר מוטב לתלות בעצם שהוא ודאי פוגם מלתלות בעור שאין פגימתו מצויה ונעמיד שחיטה בחזקתה בהיתר ואע"ג דבטבילה בכה"ג לא מוקמינן טבילה בחזקתה שאני התם דהא איתילידא בה ריעותא אבל הכא סכין אתרעי בהמה לא אתרעי: