המאור הקטן על חולין כה.

[דף עד ע"ב] איתיבה ר"ל הכשר מגע נבלה וכו' בשלמא לדידי וכו' פי' מדר' מאיר מותיב ליה דאי מדרבנן מותיב ליה דקא אמרי מגע טרפה ומטמא במוקדשין הא קי"ל חובת הקדש מכשרתן ואסיקנא דאיתכשר בשחיטה וכר"ש ושמעינן מינה דאע"ג דר"ש לית ליה דר"מ שר"מ אומר דם שחיטה מכשיר ור"ש אומר שחיטה מכשרת ולא דם כדאיתא בפרק השוחט וכדאסיקנא בגמ' פ' העור והרוטב אבל ר"מ אית ליה דר"ש שהשחיטה מכשרת וברם פליג עליה כדתנן נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה דר"מ ר"ש אומר לא הוכשרו והא דתנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות דשמעת מינה דם שחיטה מכשיר ולא שחיטה עצמה דלא כר"מ ולא כר"ש ושלש מחלוקות בדבר:

ותו שמעינן מפלוגתא דר"י ור"ל דהא דאיבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני לרבנן בבן ט' חי ולר"מ בבן ח' חי מדאמרי' עלה נעשה כאגוז המתקשקש אבל במת דברי הכל חד גופא הוא והא דאותביה ר"ל לר"י משום דכולהו עוברים הניתרים בשחיטת אמן אתניא מתני':

[דף עה ע"א] מאן תנא עבר בנהר הוכשר אר"י ר"י הגלילי היא וכו' ואזדא ר"י לטעמיה וכו' פי' ה"ר שלמה ז"ל מדקאמר ר' יוחנן ריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד ש"מ רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס"ל דטעון שחיטה כר"מ דאי משום דטעון שחיטה אינהו נמי בדגים דלאו טעונין שחיטה אפשר דמודו להו לב"ש דמיטמו. ול"נ דהאי ואזדא ר"י לטעמיה אקמייתא קאי דמודו לב"ש ר"י הגלילי וב"ה דאר"י מונים בו ראשון ושני ותרי גופי נינהו אזל ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד דאילו ר"ל דס"ל חד גופא נינהו אפשר דמודי ר"י הגלילי וב"ה להדדי דעד כאן לא מממא ר"י הגלילי אלא בבן פקועה דאשתחיטא אימיה וכמאן דאשתחיט איהו דמי דמאחר דחד גופא הוא אבל בדגים שאין בהם שחיטה כלל אפי' ר"י הגלילי מודה דלא מטמו מחיים וב"ה נמי מודו לר"י הגלילי ומאן דפליג עליה דר' יוסי ר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה אבל לר' יוחנן כיון דתרי גופי נינהו ולית ביה בגופיה כלל הוי ליה כדגים ובעל כרחיך ר"י הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד ומאן תנא דפליג עליה דר"י הגלילי ב"ה דאמרי גבי דגים משימותו וכולהו אליבא דרבנן דס"ל בן פקועה אין טעון שחיטה:

[שם] השוחט את הבהמה גרסי' בין בדרב חסדא בין בדתאני ר' חייא וכן נמצא בפרושי ר"ח ז"ל ומ"ש ה"ר שלמה ז"ל השוחט את הטרפה גרסי' קשיא לי אי הכי אתקיף רבא עליה דרב חסדא טעון שחיטה כמאן כר"מ והא רבא הוא דאמר אף לדברי המתיר נמי מותר ד' סימנים אכשר בה רחמנא וא"כ קשיא דרבא אדרבא ורוב המפרשים גורסים השוחט את הבהמה ומתחילים בפי' השמועה בבהמה כשרה ומסיימי' בטרפה כלומר דכי אסקה רב חסדא לדידי נמי לא קשיא ד' סימנים אכשר בה רחמנא כלומר ובבהמה טרפה קאמינא ובטעמא דידך דאמרת לדברי המתיר נמי מותר ול"נ פי' השמועה כולה עד סיפא בבהמה כשרה ואי כאן זכר לטרפה כלל והכין הוא בוכאנא דשמעתא א"ר חסדא השוחט את הבהמה וכו' א"ל רבא טעון שחיטה כמאן כר"מ דכיון דבהמה כשרה קאמרת דהכי שמיע ליה מינה בע"כ ר"מ היא אי הכי אם מת היאך טהור מלטמא במשא לימא רישא ר"מ וסיפא רבנן ובדין הוא דאם מת מותר נמי באכילה אלא סתומי מסתם לה דלא ליהויאן רישא וסיפא כסתרן אהדדי בהדיא ודוגמת זה ביבמות בפ"א החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחים מאן אחים הנולדים כר"ש עמד אחד בין מן הנולדים בין מן הילודים וקדשה אין עליו כלום דבדין הוא דרישא יבומי נמי תתיבם אלא משום דלא ליהוי כסתרן רישא לסיפא בהדיא מסתים לה סתומי ותנא ברישא צריכה חליצה ה"נ בדין הוא דאיבעי ליה למימר אם מת מותר באכילה ומסתם ליה סתומי ואמר טהור מלטמא במשא א"ל ולטעמיך הא דתנא ר' חייא וכו' הא לא קשה ר' חייא אם כבר מצאו מת קאמר ובדין הוא דמצי תני מותר באכילה אלא משום טעמא דאמרי' דסתומי מסתם לה וכולה ר"מ היא אלא לדידך קשיא רישא ר"מ וסיפא רבנן אמר ליה לדידי נמי לא קשיא כולה נ"מ היא ואע"ג דלענין אכילה בעיא סימנין דגופיה למשרייה אבל לטהורי מידי נבילה ד' סימנים אכשר ביה רחמנא ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה אפי' לר"מ אע"פ שר"מ מטמא בשחט אמו ואח"כ חתכה טומאת מגע נבלה מודה הוא בבן פקועה דאהני ליה מחיצת אמו לטהרו מידי נבילה ואע"פ שטעון שחיטה להתירו באכילה והא דתני ר' חייא ה"נ מיפרשא ולא צריכין לתרוצה אם כבר מצא מת: