המאור הקטן על חולין כד:

[דף סט ע"א] והא דבעי ר' ירמיה מהו לגמע בחלבו סלקא בתיקו ולחומרא נקיטינן והרי"ף ז"ל השמיטה מלכתוב:

[דף סט ע"ב] והא דאמרי' ה"מ ר"ש היא דמקיש תמורה למעשר בהמה פירשה ה"ר שלמה ז"ל מדתנן אר"ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היה וכו' ולי לא נראה זה הקשת תמורה למעשר אלא הקשת כל הקדשים למעשר והקשת תמורה למעשר לר"ש נפקא מדתנן ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר והיה הוא ותמורתו מה הוא יחיד אף תמורתו יחידה ופי' מה הוא יחיד כדרבה דאמר יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה ותניא בברייתא גבי מעשר מה הוא יחיד אף טעותו מיוחדת וכל הקדשים הוקשו למעשר:

[שם] ומתני' נמי דקתני יצא רובו ה"ז יקבר לא איפשיטא אם כגון שיצא חציו ברוב אבר אם כגון שיצא רובו במיעוט אבר הלכך נקיטינן בתרוייהו לחומרא ואע"ג דלענין בכורה איבעיא ליה לרב' נקיטינן לאיסור אכילה למימר אפי' מה שבפנים משום דקי"ל רובו ככולו ויש ספרים שכתוב בהם בתר רובא דעובר שדינן לה וקמ"ל דשבקינן רוב דבהמה ואזלינן בתר דובא דעובר:

[דף ע ע"א] וכן הא דבעי רבה כרכתו אחזתו והוציאתו מהו נשתבש בה הר"ר שלמה ז"ל בפירושו מפני שיש ספרים משובשים שכתוב בהן כרכתו אחזתו והגירסא הנכונה כך היא כרכתו אחותו דהוציאתו מהו פי' כגון דאתילידא נקבה בהדי זכר וכרכתו הנקבה לזכר והוציאתו ודייקינן עלה היכי דמי אי דנפקא נקבה דרך רישא פטרתיה לרחם מפני שהיא הוציאה ראשה תחלה ואין הזכר הכרוך בה פטר רחם לא צריכא דנפקא איהי דרך מרגלותיה ואיהו דרך ראשו דקדם ונפקא ליה רישא דזכר מקמא דליפוק רובא דנקבה מי אמרי' נגיעת רחם מקדש והא לא נגע או דלמא מין במינו לא הוי חציצה כך הוא הפי' הנכון ואע"פ שנאמר ענין זה בגמ' בלשון זכר אי דנפק דרך רישיה פטרתיה לא צריכא דנפק דרך מרגלותיו על הנקבה נאמר הענין כמו שפירשנו ונקט לה בלשון זכר מפני שלשון זכר נופל על העוברים כולן:

[דף ע ע"ב] מתני' בהמה שמת עוברה בתוך מעיה כו' אמר ר"ח ק"ו וכו'. פי' הר"ר שלמה ז"ל דאפי' לר"ע דאמר לקמן טומאה בלועה מטמאה כגון עובר במעי אשה הכא מודה מק"ו כדרב חסדא וי"ל דר"ח לית ליה דרבה דאמר טומאה בלועה כגון שתי טבעות טהורה והיינו דאיצטריך בבהמה לאתויי מק"ו והאשה החיה טמאה בהדי עובר בשתי טבעות אבל האשה היולדת טהורה עד שיצא הולד דקי"ל טומאה בלועה אינה מטמאה את בולעה וכן טהרה בלועה אינה מטמאה מחמת בלועה וכדאמר רבא תרוייהו תנינהו ואע"ג דרבה לא שני ליה בטומאה בלועה בין טבעת אחת לשתי טבעות לרב חסדא שני ליה ולרבה דלא שני ליה לא איצטריך ליה ק"ו דרב חסדא ובבהמה ליכא למיגזר שמא יוציא ראשו ולד חוץ לפרוזדור דקי"ל אין פדוזדור לבהמה ועוד י"ל בזו ששנינו בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו ה"ק אע"פ שהוציא ידו עובר לחוץ ונגע בה הרועה טהור ולהכי אהני ק"ו דרב חסדא אם הועילה לו אמו לעובר להתירו באכילה בשחיטתה אלמא ירך אמו הוא לא תועיל לו לטהרו מידי נבלה שתהא היד שהוציא העובר לחוץ כאבר המדולדל בבהמה שהוא טהור עד שיפול דאפי' לר"מ דאמר שחט את אמו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה מודה הוא שאין האבר מטמא עד שתמות הבהמה אף זה כאבר המדולדל בחיים הוא ואינו כאבר מן הנבלה מאחר שהוא ראוי להטהר בשחיטת אמו ואיתקש בהמה טהורה לטמאה ולהכי אהני ק"ו דרב חסדא ואין הושטה האמורה ברועה כהושטה האמורה בחיה שזו היא בלועה וזו בין בלועה בין שאינה בלועה ולזו הסברא דעתי נוטה לפי שנמצא שבוש ברוב הספרים במקום הזה כתבתי הנוסחא שתפשתי מיסודו של ר"ח ז"ל:

[דף עא ע"א] חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים. פי' וה"ה דמצי אמר לנבלה דעלה אתינן וחדא מתרתי נקט בהמה טהורה בכלל היה טהורה לטרפה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול פי' דאע"ג דההוא היה לאו היה ממש היא אלא לאפוקי טרפה שאינה חיה מ"מ יש בהמה בכלל היה שהוציאה הכתוב לטרפה מכללה ואע"פ שכתב ובשר בשרה טרפה לא תאכלו ל"ש בהמה ול"ש היה ול"ש עוף מ"מ הרי בהמה בכלל היה זו שהזכיר הכתוב בענין טרפה ואינו אלא כמונה והולך המקומות בהן חיה בכל ענין שהיא אמורה עליו ובהמה בכללן:

היה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואע"ג דמגז"ש קי"ל היה ואפי' עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם וכן חיה ועוף כיוצא בהן מ"מ היה בכלל בהמה ומונה והולך הוא:

בהמה טמאה בכלל היה טמאה ליצירה דתנן המפלת וכו' וכל מאי דמפקינן לטומאה ה"ה לטהורה אלא הכי עדיפא ליה לאשמועי' כל חדא וחדא באנפיה נפשיה הא ניחא לר"מ דאית ליה האי סברא אלא לרבנן דאמרי כל שאינו מצורת אדם אינו ולד בהמה טמאה בכלל חיה טמאה למאי הלכתא איצטריכא ליה לר' יונתן לאשמועי' ואסיקנא לכדרבי דתניא רבי אומר אקרא אני היה וכו' וה"ר שלמה ז"ל גורס הלכות הללו בענין אחר ואינו גורס הא ניחא לר"מ אלא הכי גריס ולרבנן האי קרא למה לי כולה לכדרבי הוא דאתא ואמתני' דהכא קיימין כלומר לרבנן דפליגי עליה דר"י הגלילי האי קרא דר"נ בר יצחק מאי עביד ליה מפקא ליה לכדרבי:

[דף עא ע"ב] כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמיא טמאה לטהורה. פי' ה"ר שלמה ז"ל דאי ממתני' דתנן בלע טבעת כו' ה"א טעמא לאו משום טומאה בלועה אלא משום מגע בית הסתרים אבל מגע טבעת בטבעת לאו מגע בית הסתרים הוא אלא כמונחים כקופסא או בתיבה וזה הפי' אינו מתישב על דעתי דהא דתנן בהדיא האשה טהורה עד שיצא הולד וזה ודאי משום טומאה בלועה היא דאי משום בית הסתרים נהי דמגע לא מטמיא במשא מיהת מטמיא כדאמרי' במס' נדה בפ' יוצא דופן וקי"ל מת מטמא במשא א"כ האשה היולדת אמאי טהורה אלא משום טומאה בלועה וזה דבר ברור הוא ובדין הוא דמצי פשיט לה רבא ממתני' דהכא אלא מתני' דטבעת אלימא ליה לאתויי למיפשט מינה טומאה בלועה וטהרה בלועה אידי ואידי בהדדי מטבעת וליכא לדחויה משום מגע בית הסתרים כדדחי לה ה"ר שלמה ז"ל דבטבעת טמאה טומאת מת עסקינן דקי"ל חרב ה"ה כחלל וכיוצא בו כל כלי מתכות ומטמאין הן במשא כמת עצמו ואי משום מגע בית הסתרים נהי דבמגע לא מטמיא במשא מיהא מטמיא ואע"ג דקי"ל חרב הרי הוא כחלל אין מגעו טעון הזיה שלישי ושביעי כדתנן בלע טבעת טמאה טובל ואוכל משום דבדרך בליעתו נגע ליה בפומיה וא"א לטבעת דמטמא אדם בשאר טומאות חוץ מטומאת מת וכן זו ששנינו בלע טבעת טהורה אף היא מפורש בטומאת מת וכשם שטבעת טהורה נשנית בבולע שנטמא במת כך טבעת טמאה נשנית בשנטמאת במת והא דאמרי' אליבא דרבא דאיצטריכא ליה לאשמועי' בשבלע שתי טבעות דאי ממתני' דבלע טבעת א"נ ממתני' דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד ה"א כי אמרי' טומאה בלועה אינה מטמאה ה"מ לגבי בולע דלגבי דידיה ה"ל כבלוע אבל בבולע שתי טבעות אחת טהורה ואחת טמאה סד"א לגבי הדדי לא הוויין כבלוע אלא כדמנחן בקופסא ותטמא לה טמאה לטהורה ורבה דאמר כר' ישמעאל ומתני' בין לר"ע בין לר"י וה"ה דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בשתי טבעות ר"י משוי להו כבלוע ור"ע לא משוי לה כבלוע אלא כמאן דמנחי בקופסא וטעמיה דכל חד וחד כדאשכחן גבי עוברין: