המאור הקטן על ברכות יב.

ונשים בברכת המזון בעיא ולא אפשיטא ואינה מוציאה אחרים י"ח דלמא דרבנן הוא ולא אתיא דרבנן ומפקא דאורייתא והא דתנן באמת אמרו בן מברך לאביו אשה מברכת לבעלה אוקימנא דאכלו שיעורא דרבנן ומפיק דרבנן ובירושלמי גרסינן ניחא אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו לא כן אמר רב אחא בשם רבי יוסי בר נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו תפתר בעונה אחריו אמן כי ההוא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים ותהיה לו מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר וגברא דמחוייב מדאורייתא בברכת המזון אע"ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא כשמעון בן שטח דיהבי ליה כסא דחמרא ובריך לינאי וחבריו ואע"ג דלית הלכתא הכי דק"ל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן מ"מ כזית שיעורא דרבנן הוא וכיון דאכלה מאן דמחוייב מדאורייתא כאלו אכל שיעורא דאורייתא דהוא אכילה שיש בו שביעה בלא דקדוק וצמצום והרי"ף ז"ל לא פי' בזה כלום:

מתני' בעל קרי מהרהר בלבו וכו' אמר רבי אבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי פי' ומי שאינו בעל קרי והרהר בלבו ק"ש יצא בדיעבד דאי ס"ד לאו כדיבור דמי למה מהרהר וכו'. ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי אית מאן דמוקי' פלוגתא דרבי אבינא ורב חסדא במחלוקת שנויה דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' רבי אבינא כר' יהודה ורב חסדא כרבי יוסי ואין זה הפירוש נכון משום דקשיא על רב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי דאי ס"ד כדבור דמי יוציא בשפתיו והרי רבי מאיר דאית ליה הדהור כדבור דמי דתניא אמר ליה ד"מ הרי הוא אומר על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ותניא בעל קרי שאין לו מים לטבול מהרהר ואינו מוציא בשפתיו והכי אמר רב חסדא אי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו ואלא על כרחך יש הפרש בין המהרהר ובין הקורא ולא השמיע לאזניו שזה מוציא בשפתיו וזה אינו מוציא בשפתיו וכיון דלא איפסיקא הלכתא נקטינן לחומרא ככל דאורייתא כרב חסדא דאמר הרהור לאו כדיבור דמי ואם הרהר ק"ש בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא והא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא תרגומא ובלבד שיוציא בשפתיו ואע"פ שלא השמיע לאזנו יצא ודרב חסדא עדיפא דקם ליה רבי יוחנן כותיה מדאמר רבי יוחנן במסכת שבת דבור אסור הרהור מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא תרגומא משום דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא כדאיתא במס' שבת פ' שואל והאידנא קי"ל כר"י בן בתירא ובטלוה לטבילותא לגמרי בין לק"ש בין לד"ת שדין תפלה ודין ד"ת בענין הזה אחד הוא והרי"ף ז"ל לא הזכיר מדברי רבי אבינא ורב חסדא כלום: