המאור הגדול על שבועות ג.

ומי אמר אביי אנוס הוא וכו' עד כי אתמר דאביי בעלמא איתמר פירוש לעולם מתניתא שלא בסמוך לוסתה ולא מיחייב אלא חדא אפרישה בהנאה מרובה ואם פירש בהנאה מועטת לא מיחייב ולא חדא דאנוס הוא דאף ע"ג דס"ל בעלמא משמש מת חייב הכא פטור דאנוס הוא וכי אתמר דאביי חייב שתים בעלמא אתמר בסמוך לוסתה בין שפירש בהנאה מרובה בין שפירש בהנאה מועטת לעולם חייב שתים וכגון שהיתה לו ידיעה בינתים לפי שהוא ת"ח ואפי' בת"ח לשתיהן לא אמרינן דמזיד הוא בפרישתו בהנאה מרובה שהרי המרובה והמועטת שוות הן אצלו לחיוב מאחר שפשע בתחלתו וסבר יכולני לבעול וס"ל משמש מת חייב נמצא זה מתחייב בין בארוכה בין בקצרה שבנדה ואע"פ שיש לו ידיעה בפרישתו שהוא חוטא שגגת פרישתו תלויה לו בשעת כניסתו לפי שמאותה שעה פשע ונעשה שוגג בשתיהם שהרי א"א לו בלא פרישה והא מחייב על המועטת כמו שמתחייב על המרובה שלא נתנה אפי' המועטת לדחות אצלו כל זמן שאינו אנוס בכניסתו הלכך דא ודא אחת היא ושגגת הסוף תלויה בשגגת התחלה ואף על פי כן מתחייב שתים הואיל והיתה לו ידיעה בינתים דת"ח לזו ולזו עסקינן ואין לנו כיוצא בזה בכל האיסורין והא דאוקימנא לעיל בת"ח לזו ואין ת"ח לזו לרווחא דמילתא קא משנינן דאע"ג דסבירא לן בעלמא משמש מת פטור איכא לאוקמא בת"ח לזו ואין ת"ח לזו משום דאכתי לא קאמר לן הא דאביי דמשמש מת בעלמא חייב א"נ י"ל רבא הוא דאוקמא הכי לטעמי' דס"ל משמש מת בעריות פטור אבל לאביי איכא לאוקמא אפילו בתלמיד חכם לשתיהן והוצרכתי לכתוב פירוש שמועה זו מפני שראיתי בעלי הפירושים שהעמידוה אפילו במסקנא דשמעתא לאביי בת"ח לזו ואין תלמיד חכם לזו כדמעיקרא ולי לא נראה הדבר כן: