המאור הגדול על שבועות ל

מתני' אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' כלל פירושינו בזה משנתנו כעין נשבעין ולא משלמין נגעו בה תדע דהא לא קא חשיב ליה בריש פירקין בהדי הנך דנשבעין ונוטלין ואע"ג דקי"ל מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור הכא תקינו רבנן דלא מיפטר נתבע אלא בשבועה שהרי רגלים לדבר דאבי חנואתא מילי ואבי פתורא חושבנא ורבי יהודה מודה להו לרבנן בתרי בבי דסיפא דאיכא בהו תקנת שבועה בחנוני ובשולחני ופליג עליהו בתרי בבי דרישא דסבירא ליה דליכא גבי בעל חבית תקנת שבועה כלל לפי שהחנונים והשולחנים תגרים הם בקיאים באומנותם ונזהרים שלא יבא להם הפסד ור' יהודה לטעמיה דאמר אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי וכך היא הצעה של משנה אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כלומר מדדן לתוך קופתו והפשילן זה לאחוריו אמר ליה תן לי את הדינר אמר ליה נתתיו לך ונתתו באונפלי ישבע בעל הבית שהוא הנתבע והוא כנשבע ולא משלם כיון שלא הספיק להוליכן לתוך ביתו ובעודן בפתח החנות היו טענותיהן עבוד רבנן תקנתא דלישתבע בעל הבית נתן לו את הדינר א"ל תן לי את הפירות וכו' ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אין כאן תקנת שבועה אלא בזמן שהם עוררין על הפירות שהם מונחין על הקרקע ועומדים לימכר שכיון שלמכירה הן עומדין הרי הן בחזקת כל אדם אלא מפני שהן קרובין לרשות החנוני יותר מרשות כל אדם ישבע החנוני ויפטר אבל בזמן שהם עוררין על הדמים והפירות ביד בעל הבית אין כאן תקנת שבועה אלא בעל הבית נפטר שלא בשבועה שאלמלא שהקדים לו את הדמים לא היה זה מדדם לתוך קופתו ולפי שיש פעמים שהחנוני מוכר בהקפה לא פי' כמו שפי' בשולחני לומר אין דרך חנוני להיות נותן פירות עד שנוטל את דמיהם כי רוב החנונים מקיפים אבל כשמוכר שלא בהקפה טעמו וטעם השולחני אחד הוא לפיכך כלל ואמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה וללמדך שאם לא היו פירות צבורין לפני החנוני אף כשעוררין על הפירות אין החנוני נשבע ובהא אפי' רבנן מודו והטעם שוה לשניהם בין לחנוני בין לשולחני אע"פ שהוציא ר' יהודה דבריהם לשתי לשונות טעם אחד הוא ובא זה ולמד על זה כל אחד מהם על חבירו ומכאן אתה למד פירוש הברייתא האמורה על זו המשנה תניא אמר ר' יהודה אימתי כלומר אימתי אני מודה שיש תקנת שבועה בזמן שהפירות צבורין ומונחין בקרקע ושניהם עוררין עליהם בזו ישבע החנוני אבל הפשילן בקופתו לאחוריו ועוררין על הדמים בזו אני חולק על דברי חכמים שאיני רואה כאן תקנת שבועה אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ואין כאן שבועה כלל ודוגמת אימתי זה שבא לפרש מה שהוא מודה לדברי חכמים ומה שהוא חולק עליהם תמצא בפרק זה דתניא שכיר כל זמן שלא עבר זמנו וכו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאמר ליה תן לי שכרי וכו' מכאן תשובה למי שאמר שכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי לפרש דברי חכמים בא בלא מחלוקת וצריכא דאי אשמועי' גבי חנוני בהא קא אמרי רבנן ישבע בעל הבית שדרך החנוני להקדים לו פירות משום דפירי עבידי דמדקבי אבל בשולחני אימא מודה ליה לר' יהודה שאין דרך שולחני להקדים וליתן וכולה פשוטה היא על הדרך שפירשנו וראיתי פירוש הרי"ף ז"ל ופירוש חכמי צרפת בהלכה זו ולא ישרו בעיני והפירוש שכתבתי קבלתיו מאבא מורי ואבא מורי מרב גדול ומובהק בדורו זכר שניהם לברכה ולחיי העולם הבא: