המאור הגדול על שבועות יא:

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו וכו' פי' אתה יודע שכל שבועה שהיא כזו אין עון השבועה נגמר אלא באחרונה כלומר באכילת השניה לפי שהראשונה מותר בה לכתחלה בין שהיא איסר בין שהיא תנאי נמצא עיקר עון השבועה באכילת השניה בין שהיא איסור בין שהיא תנאי וכיון שכן הוא בא רבא ופירש לנו כי כל הנשבע שבועה כזו הרי הוא כאילו אמר בפירש לא תחול השבועה עלי בשניה שהוא מקום גמר עון השבועה עד שאוכל את הראשונה במזיד כלומר במתכוין בלא שום טעות בין שהאיסור בראשונה והתנאי באחרונה בין שהתנאי בראשונה והאיסור באחרונה שכל זמן שהראשונה בשוגג הרי היא בשבועות שגגות שהתירו חכמים שלא היתה דעתו על השבועה שתחול אלא בזמן שהראשונה במזיד משום דבעי' אדם בשבועה הילכך ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור בין מקרבן בין ממלקות ל"ש איסור בראשונה ותנאי באחרונה ול"ש תנאי בראשונה ואיסור באחרונה וכדין הוא דלכתחלה מותר בשניה אחר שאכל את הראשוגה בשוגג דהא בשבועות שגגות היא וכסייעתא דרב מרי דלקמן אלא איידי דבעי למימר חייב אמר פטור ואיידי דאמר שוגג אמר זדון שאין כאן זדון אלא כונה כההיא דגרסינן בפרק הבא על יבמתו כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד שהוא כמו במתכוין ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן כל דהוא ראשונה במזיד וכל דהיא שניה בשוגג לא מיבעי שגג באיסר באחרונה שהוא חייב קרבן אלא אפילו שגג בתנאי באחרונה כיון שעון השבועה נגמר באחרונה עלתה לו שגגתו זו להתחייב קרבן על איסור הראשונה אע"פ שהיתה במזיד מפני שאין כוונה של הראשונה נגמר אלא באחרונה לפי' עלתה שגגתי זו שבאחרונה להתחייב קרבן על הראשונה שתיהן בשוגג פטור ולא איצטריכא לן דהא מכיון ששגג בראשונה פטור והוא מותר לכתחלה באכילת השניה וכסייעתא דרב מרי דלקמן אלא איידי דבעי למימר שתיהן במזיד אמר נמי שתיהן בשוגג:

שתיהן במזיד עכשיו יש לחייבו מלקות כשהתרו בו ואין התראה נופלת אלא באכילת האיסור בלבד הלכך אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה דברי הכל חייב מלקות דהתראה ודאי היא אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה הויא ליה התראתו באיסור התראת ספק והיא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל לר' יוחנן חייב ולריש לקיש פטור:

תלאן זו בזו ולא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו נעשו כל אחת ואחת עליו איסור ותנאי אכל זו בזדון עצמה שהיא האיסור ושגגת חברתה שהיא התנאי ששכח התנאי כולו ולא היה זכור שהיא תנאי לחברתה ולא שחברתה תנאי לה וכן אכל את השניה בזדון עצמה ושגגת חברתה הרי הוא מזיד באיסורין שזכור להן ושכח בתנאיה שנעלמו ממנו ולפיכך פטור בין מקרבן בין ממלקות לא מיבעיא ממלקות שהוא פטור שא"א לחייבו מלקות עד שיהא מזיד בכל בלא שום שגגה אלא אף מקרבן נמי פטור וא"ת בשלמא על הככר השניה הוא פטור שהרי אופן שבועתה באיסורה ותנאי' ה"ל ראשונה בשוגג ושניה במזיד והוא האופן שפטר עליו רבא במימריה קמא אלא על ככר הראשונה אמאי פטור והרי אופן שבועתה באיסורא ותנאה ה"ל ראשונה במזיד ושניה בשוגג והוא האופן שחייב עליו רבא במימריה קמא. תשובתך כיון דאכלה לראשונה בשגגת חברתה לפי שהיה סבור שבפני עצמה נשבע עליה ולא היה זכור שהיא תלויה בחברתה נמצא שלא היה זדונו בה אלא זדון בטעות ואין זה מזיד שלם ולא כוונתו כוונה שלמה לפיכך אין עליו דין ראשונה במזיד שהרי לא היתה כוונתו שלמה אלא בטעות ולפיכך פטור אף על הראשונה זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שנעלמו ממנו האיסורין וזכור לתנאיה ואי אתה יכול לומר שיהא זכור לתנאי של האחרונים באכילת הראשונה ולא לתנאי של הראשונה באכילת האחרונה שהרי א"א לתנאי בלא איסור והרי נעלמו ממנו האיסורין וכיון שאין איסור אין תנאי אלא זכירתו לתנאי' כך היא שבאכילת הראשונה הוא זכור שהיא תנאי לאחרונה וכן באכילת האחרונה הוא זכור שהיא תנאי לראשונה אבל האיסורין עצמן נעלמו ממנו כל אחת ואחת בשעת אכילתה וכיון שכן הרי הוא חייב קרבן על השניה לפי שאופן שבועתה באיסורה ותנאה היא ראשונה במזיד ושניה בשוגג והוא האופן שחייב עליו רבא קרבן במימרא קמא אבל על הראשונה ודאי פטור שהרי אופן שבועתא באיסורא ותנאה ה"ל ראשוגה בשוגג ושניה במזיד והוא האופן שפטר עליו רבא במימריה קמא שתיהן בשוגג בין באיסורין בין בתנאין פטור והא נמי לא איצטריכא ליה אלא אסוקי מילתא היא שתיהן במזיד בין באיסורין בין בתנאין אשניה ודאי מיחייב מלקות אראשוגה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל משום דהיא התראת ספק אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות וכו' קונם שאני אוכל ושאני שותה כלומר קונם ככר זו אם אני אוכל זו קונם יין זה אם אני שותה זה ושכח ואכל ושתה אי זה מהן בין שהוא איסור בין שהוא תנאי מותר אח"כ לאכול או לשתות השני שלא היתה דעתו בנדרו אלא ע"מ שיהא מתכוין בראשון וכיון ששגג בראשון לא חל עליו הנדר ומותר לכתחלה בשני ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ש"מ כדרבא ש"מ ויש פירושין אחרים בשמועה זו על דרכים רבים ויש מי שפי' להא דתלאן זו בזו בשאינו ת"ח כדי לפטרו באכילה הראשונה וסמך על לשון זדון עצמה לומר במכיר הוא מזיד אף במה שהוא מותר ואינו שב מידיעתו ואנו ככר פירשנו כי לשון מזיד וזדון האומר בשמועה זו לשון כוונה הוא כמו שכתבנו ופירשנו ישמע חכם ויוסיף לקח: