המאור הגדול על בבא קמא יג

ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בלא אפקרינתו היינו טעמייהו משום דס"ל לרב בור שחייבה עליו תורה זהו בור ברה"ר אבל ברר"י מצי א"ל תורך ברשותי מאי בעי אע"ג דהפקיר רשותו כיון דלא הפקיר בורו ואע"ג דאאמרי' לקמן מודה רב בבור ברשותו לטעמיה דר"ע דמחייב ביה קאמר וליה לא ס"ל ואע"ג דס"ל לרב להבלו ולא לחבטו באבנו וסכינו שהפקירן מודה דחביטא דידיה הוא וכן פי' הרב ר' אפרים ז"ל מיהו איסתברא לי שאין הלכה כרב אלא כשמואל דאמר כ"ש לחבטו דמשמע ליה קראי ובברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו בפשוטה מסייע ליה ורב אשי דבתרא הוא כוותיה ס"ל דהא אמר אי בחבטא מית הרי קרב היזקא וכל מאי דאמרי' בגמ' לענין הבלא (פי') [אע"פ שכתב] ה"ר אברהם ז"ל דסוגיא כרב לא משמע לי הכי דהא שמואל נמי אית ליה להבלו ופעמים שיש הבל בלא חבט במלא ספוגין של צמר וכן נראה מדברי ה"ר אפרים ז"ל דהלכתא כשמואל הלכך לרב כל תקלה דאפקריה למדנו מבורו ואי לא אפקריה למדנו משורו דמבורו ליכא למילף כטעמא דפרישנא ושמואל ס"ל כמ"ד בור שחייבה עליו תורה בין ברה"י בין ברה"ר הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו פי' מדקתני שופך אלמא שופכים נינהו כמו רפש וטיט וכשם שההופך את הגלל לרה"ר חייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים כך זה יהא חייב אמר ליה מי סברת דלא תמו מיא לא בדתמו מיא אני אומר כן שהקרקע היא המזקת לאדם ולא המיים שהאדם אינו ניזוק במעט לחלוחית מים כמו הכלים שהם מיטנפין בכל שהוא אבל האדם אין נזקו אלא החלקה שהוא מחליק שם ונתקל בקרקע ונמצא שהחלקה הזיקתהו ולא המים ולא דמי לשור שדחף ותרתי למה לי הא תנינא ואמרה רב חדא זימנא בשנשברה כדו וכו':