המאור הגדול על בבא בתרא נד.

[דף קכח ע"א] אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לר"ג קשיא לטעמייהו דבני מערבא קאמרי ולן לא סבירא לן דלרב' ס"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי וסבירא לרב' אליבא דרבנן בין קרקע בין מעות כולן ראויים הם ואין הבכור נוטל בהם נמצא שאין הבכור נוטל במלוה לעולם וכ"ש ברבי' הלכך לא קשיא לי' ממעשה דסבתא למירמא דידיה אדידיה. תדע דהא רבה הוא דאמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין מ"ט שעבוד' לאו דאורייתא דכיון דשעבודא לאו דאורייתא אלמא בין גבו קרקע בין גבו מעות הכל ראוי הוא ואין הבכור נוטל בהם אלמא רבה כרבנן סבירא דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות והכי נמי אוקימנא להא דרבה התם בסוף פ' גט פשוט ולרב נחמן נמי אשכחן דסבירא ליה כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית כדאמרינן לעיל בגמרא רב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי קסבר הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו וכשם שהוא נוטל לר' בין במלוה בין ברבית כך הוא נוטל בין גבו קרקע בין גבו מעות שהכל מוחזק הוא הילכך ליכא למירמא דידיה אדידיה מדאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם אבל אליבא דבני מערבא דס"ל כרבנן ואמרי' דאית להו לרבנן בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית שזה מוחזק וזה ראוי לדידהו הוא דאיכא לאיפלוגי בין גבו קרקע לגבו מעות כי היכי דמפלגינן בין מלוה לרבית דלרב' אליבא דבני מערבא ס"ל שהקרקע מוחזק ולא המעות מפני ששעבוד המלוה על הקרקע לגבות מן היורשין ומן הלקוחות ולא על המעות. ולרב נחמן אליבא דבני מערבא ס"ל שהמעות מוחזקי' ולא הקרקע לפי שהמעות הלוהו ולא הקרקע ובין מר ובין מר אליבא דנפשייהו כולהו לא סבירא להו כבני מערבא אלא כל חד וחד כטעמיה כדאמרן אבל אנן השתא קי"ל כרבה אליבא דנפשיהו דסבירא ליה אליבא דרבנן בין גבו קרקע ובין גבו מעות אין הבכור נוטל בהם שהכל ראוי הוא וקי"ל כרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם הב"ח חוזר וגובה אותה מהם ולא קשיא הלכתא אהדרי. וטעמא דמילתא כדאמרינן בפסחים שאני התם דא"ל כי היכי דמשעבדנא לאבוכון משעבדנא גמי לב"ח דאבוחון מדרבי נתן ואי קשיא דבני מערב' אדבני מערבא לטעמיה דרבה דאמר גבו קרקע יש לו וגבי עובדא דסבתא אמרינן דבעל לא ירית ומפרש רב' טעמייהו דאי קדמא סבתא וזבינה זבינה זביני אלמא ראוי הא:

הא לא קשיא דרבה דאמר מסתברא טעמייהו דבני מערבא טעמא דנפשיה קאמר שנראו לו דברי דבני מערבא משום הדין טעמא דאי קדמה סבתא וזבינה זבינה זביני אבל אין זה עיקר טעמם של בני מערבא אלא יש לומר משום דלא סבירא להו דרב הונא דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הילכך בידוע שהנכסים של סבתא ראויים היו לבתה ולא היו מוחזקים כלל. וההוא שמעתא דפסחים הואיל ואתאי לידן תמיהא לן מילתא האיך לא הזכיר הרי"ף ז"ל ממנו כלום פלוגתא דאביי ורבה בבעל חוב ומאי דצריך עלה מסוגיא דשמעתא דהתם לענין הדין במקום הראוי לו: