המאור הגדול על בבא בתרא כ

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבי' מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא. פירוש מי שבא ואמר לעדים כתבו לי מודעא על פלוני שאונסני בכך אין להם לחשוד אותו ולכתוב עליו על פיו עד שידעו בו שהוא גברא אלמא דלא ציית דינא וא"כ הוא הרי זה נאמן עליו וכותבין לו מודעא על פיו אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלי ועלך פי' דברי אביי הוא כדברי נהרדעי דאמרי כל מודעא דלא כתב ביה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא הוא וכיון שהעדים יודעין באונס האנס שוין הם אביי ורבא לשאר כל אדם ואם לאו אין כותבין אע"פ שיודעין בו שהוא גברא אלמא דלא ציית דינא ודייקי' עלה מודעא דמאי אי דגיטא ומתנה גלוי מילתא בעלמא הוא דכיון דלאו דמי שקיל מינייהו אי לאו דאנוס למה ליה למיהב גיטא או מתנה ולממסר מודעא הילכך צריך שיגמור בדעתו לתת הגט והמתנה ומודעא כל שהיא מבטלת אותן ואפילו על פי עצמו אי דזביני הא אמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני ופירשוה רבותי' בפירושם הוא מימרא דרבא דאמר הלכתא תלוה וזבין זביניה זביני וטעמא דמילתא משום דאגב אונסיה גמר ומקני ולא דייני' הכי אלא באונסא דגופא כגון סיקריקון וכגון טאבי דתלא לפפי באבנרא אי נמי שמפחידו באונס דבר שהוא נכבד ויקר עליו יותר מהפסדת הקרקע כולו לגמרי ולפיכך הוא חושב הדמים שהוא מקבל ממנו לריוח וגמר ומקנה בהם לא שנא דעבד ליה אונסא ולא שנא דמפחיד ליה באונסא ונמצא זה מציל את עצמו באונס קרקעו שהוא פחות ממנו וכי האי גמר ומקנה והיינו דאמרינן ומודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא ועיקרו בבבא מציעא באיזהו נשך דהתם לא אמרינן גמר ומקנה שהרי לא הציל עצמו מן האונס אלא בדבר שהיה מפחידו בו דהכי א"ל אי מזבנת ליה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ובין כך ובין כך הקרקע יוצא מתחת ידו הילכך אי מסר מודעא על מכירתו מודעיה מודעא ולא אמרינן גמר ומקנה כיון שהאונס והצלה בדבר אחר הם כלומר בפרדס עצמו ואם תשאל היאך יתכן מודעא במעשה דפרדסא והלא העדים צריכים שיאמרו אנן יודעין ביה באונסא וא"כ ששמעו העדים מפי המלוה שאמר אי מזבנת ליה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא על מה הוצרך למכרו יביא עדיו לב"ד ויוציאו ממנו בעל כרחו וא"כ הוא אין זה אנוס במכירתו יש להשיב שהמלוה לא סיים דבריו בפני העדים ולא אמר בפניהם אי לא כבישנא לשטר משכנתא אלא שמעו ממנו שהיה תובע מן המלוה שימכרנו לו והיה יכול לטעון ולומר אמינא אזבון דינאי דעביד איניש דזבין דיניה וכשראו אח"כ שלקחוה ממנו והחזיר לו שטר המשכונא נתפרסם האונס שהיה מאיים עליו מתחלה ושאנוס היה במכירתו וכגון זה ידיעה ברורה היא באונס של המוכר ומודעיה מודעא וראיתי לרבי' האיי גאון ז"ל בשער ל"א מספר מקח וממכר שהאריך בדברים הללו ולא נתישבה דעתי בדבריו ומה שנ"ל כתבתי ובדין הוא דלימא מודה רבא בשדה זו בדלא הוה ליה לאשתמוטי וכדאמרי' בשמעתין דלקמן אלא כיון דאסיקנא התם והלכתא בכולהו הוו זבניה זביני בעינן ה"נ לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ואמטו להכי אמרינן הכא מודה רבא (הכא) [היכי] דאניס כגון מעשה דפרדסא ושבקי' כל הנך מימרי דאיתפקו להו מהלכתא וקי"ל כנהרדעי וקי"ל נמי כרבא דהא פסק תלמודא כוותיה והלכתא בכולהו זביניה זביני הילכך לא כתבי' מודעה אלא בגיטא ומתנה ובכגון מעשה דפרדסא אבל רב הונא אע"ג דהוא מרה דשמעתא הא אשכחן דס"ל דכתבי' מורעא אזביניה דהא אמר בעובדא דפפי וטאבי אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפי' חתם וכיון דפליגא אדרבא לא חיישינן לדרב הונא אלא כרבא קי"ל דהוא בתראה ומימרי דרב נחמן ודמר בר רב אשי באמנה היו דברינו ומודעא היו דברינו מוקמינן להו בגיטא דמתנה אי נמי כגון מעשה דפרדסא דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבא וקי"ל כמר בר רב אשי דאמר מודעא היו דברינו נאמנין ואע"ג דבגמרא מקשי' מרב נחמן על רב הונא במודעא דזבין ליה פפי לטבי ופריקנן ה"מ על פה וכו' הא לא קשיא ולא מידי דמימרי דרב נחמן ומר בר רב אשי סתמא נינהו ומקמי דתיקום לן הלכתא איכא לפרושינהו בין בזביני בין במתנה דאי נמי אמרו בפי' במתנה יש להקשות מהם על רב הונא על דרך מתנה לרב נחמן נשמע בזביני לרב הונא מי לא מודה רב נחמן דכתבינן מודעא אמתנה ואם אמרו עדים מודעא היו דברינו אין נאמנין לרב הונא נמי דאמר כתבי' מודעא אזבינא דהא אמרי' אי לא מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם אמאי מהימני עדים לבתר מעשה למימר מודעא היו דברינו ופריקנא ה"מ וכו' נמצא שיש דרך לקושיא זו בכל ענין כ"ש כשנאמרו מימרי דרב נחמן ומר בר רב אשי סתם ואנן השתא הוא דדחקי' דמוקמי' להו בגיטא ומתנה ובכגון מעשה דפרדסא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא כדאמרינן לעיל וטעמא דמר בר רב אשי מפרש בגמרא אמנה לא נתן ליכתב כלומר לא נתן ליכתב שטר האמנה כי עולה היא ואעולה לא חתימי והרי אלו באים לסתור דבריהם כאילו לא היו מעולם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דאמרינן מודעא ואמנה טעמא מאי דעקרי ליה לשטרא הוו להו כחוזר ומגיד מודעא נתן ליכתב פירוש השטר שנמסרה עליו המודעא ניתן ליכתב כדי להציל האנוס מאונסו הילכך לאו עולה הוא כשחתמו עליו ומש"ה נאמנין לומר מודעא היו דברינו אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואין נאמנין לומר אמנה היו דברינו אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ולא שנא על פה ול"ש בשטר לא מפלגינן תוב מאחר דקי"ל כמר בר רב אשי דבתרא הוא כך נראה ליפסוק ולפרש דיני המודעא אע"פ שהוא שלא כדברי הרי"ף ז"ל ושלא כדברי הרבה מן הפירושים וזה שהוצרכנו לתת טעם לאמנה היו דברינו שאין נאמנין מכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דאיכא מאן דקשיא ליה מאי שנא כי אמר פלוני רבעני לרצונו שנאמן ומצטרף להורגו ואע"ג דקא משוי ליה נפשיה לפום דבוריה רשיעא ובאנוסין היו מחמת ממון ובאמנה היו דברינו אין נאמנין משום דעולה היא ואעולה לא חתימי והתשובה לשאלה זו דא ודא אחת היא הכא והכא לא מהימניה ארשיעותא דנפשייהו דאדם קרוב אצל עצמו ואייתר ליה עיקר סהדותא דמהימני בה על אחרים התם נאמן לומר פלוני רבעו שהוא עיקר הערות להורגו והכא נאמנין לומר כתב ידינו הוא זה שהיא עיקר העדות ונתקיים השטר ואין כח בידם לבטל העדות שהגידו לומר אנוסין היינו מחמת ממון אי נמי אמנה היו דברינו דה"ל כחוזר ומגיד ואמרי' ביה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אף בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וממה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הניזקין קשיא ליה מאי דגרסינן הכא נראה מדבריו שהוא מפ' ארצי ליה זוזי כמו יהב ליה זוזי ומשום הכי קשיא ליה מאי דקשיא ליה ואין אנו מפרשינן ארצי ליה זוזי אלא כמו הרצאת מעות להבחין הרעות מן היפות ולדידן לא קשיא לן ולא מידי והא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הלכה פסוקה היא אע"פ שלא הזכירה הרי"ף ז"ל: