המאור הגדול על בבא בתרא כה.

כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו כיון דאיתותב רבה דאית ליה מגו וסלקא ליה בתיובתא שמעי' מיניה דהאי דינא לא אמרי' ביה מגו הלכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול אומן למימר לא היו דברים מעולם בדליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבנתיה ניהלי לא מהימן כך היו דברי הרי"ף ובא ה"ר יוסף הלוי ז"ל תלמידו אחריו ותפס עליו והאריך בפירושו בהלכה זו ובתפישתו על רבו בדברים הללו כמו שמפורשים דבריו בפירושו בב"ב והקשה על הרי"ף מההיא מתניתא דאותביה רבא לאביי לסיועי לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר שנים קצצת לי וכו' דפרקה אביי ואוקמא בדליכא עדים ולא ראה דאימא אפי' אביי דפליג עליה דרבא אית ליה מגו בהאי דינא היכא דלא ראה ואני אומר כי אין לתפוס על הרי"ף ז"ל בכך ודבריו נכונים הן אלא שאחז בהם דרך קצרה כמנהגו ובדליכא עדים ולא ראה לא דינא ולא דיינא דאפי' אומן אית ליה חזקה וליכא מאן דפליג בהאי מלתא לא אמוראה ולא סבוראי אלא דברי הרב ז"ל שאמר הלכך בין ראה בין לא ראה לצדדין הם אמורים כלומר בין ראה היכא שמסר לו שלא בעדים בין לא ראה היכא שמסר לו בעדים אע"ג דיכול אומן למימר לא היו דברים מעולם בדליכא סהדי וראה כלומר שלא בא מידך לידי אלא מיד אחר הוא שבא לידי וכן הוא פירש לא היו דברים מעולם האמור בהלכה זו שהרי הוא אמור בדברי רבה בדליכא סהדי וראה וכיון דאיתותב רבה לא אמרי' להאי מגו והרי אנו חוזרין לפי' דברי הרי"ף ז"ל אי נמי אע"ג דיכול למימר אומן החזרתיו לך בדאיכא סהדי ולא ראה לא דמהימנין ליה לאומן בלי מגו וכי אמר זבינתיה ניהלי לא מהימן כך ראוים לפרש דברי הרי"ף ז"ל בזו ההלכה וכולם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת וכן מתברר מדבריו שהוא לא בא אלא לתפוש על רבוותא קמאי דסבירא להו דאפי' אומן אם לא ראה אע"ג דמסריה ניהליה בסהדי מגו דאי בעי אמר אהדרתיה ניהלך מהימן כי אמר זבנתיה ניהלי מהימן מאחר שלא ראה ובא הרי"ף ז"ל לסבור סברא זו דכי היכי רברליכא סהרי וראה לא מהימנינן ליהלאומן במגו ה"ה נמי לא מהמנינן ליה לאומן במגו בדאיכא עדים ולא ראה ששתי הסברות הללו שקולות הן אבל בדליכא עדים ולא ראה כ"ע לא פליגי דאפי' אומן יש לו חזקה כדאוקמה אביי לההיא דהנותן טליתו לאומן ובדאיכא עדים וראה נמי כ"ע לא פליגי דאפי' אחר אין לו חזקה כי פליגי רבא ואביי בדאיכא עדים ולא ראה אי נמי בדליכא עדים וראה דלרבא אפי' אומן יש לו חזקה וכ"ש אחר ולאביי אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה והלכתא כאביי דהא איתותב רבה בר נחמני דהוא רביה וההוא דאמר ליה אביי תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא רבא חבירו של אביי הוה ולא רבה דהוא רביה וההוא עובדא כשמסר לו שלא בעדים הוה ולא היה צריך הרי"ף ז"ל לדחוק עצמו בפי' ההוא מעשה אלא לרווחא דמלתא סבר לפרושי כמו שפי' כי שמא יש מי שסובר ביה בשמסר לו בעדים היה המעשה ולפיכך הוצרך לומר דאי אמר לא מפיקנא ליה לא אמרי' ליה אפקיה דלחזיה אפי' בשמסר לו בעדים היכא דלא קם מודה ביה דאיתיה גביה האידנא כגון קאמר החזרתיו לך והאי דקאמר לא היו דברים מעולם אהאי אחרינא דאיתיה גביה השתא קאמר כלומר זה שבידי לא היה מעולם שלך אלא של אחר וכל זה שאנו מפרשין בזה המעשה לדעת הרי"ף ז"ל לפי מה שפירשנו בו אבל לדעתנו אין אנו צריכין לכל זה כי אני אומר בשלא מסר לו בעדים היה המעשה ופי' אותבתא דרב נחמן בר יצחק כך הוא אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים וראה דהא ס"ל לרבא בכולהו לבד מהא אית ליה לאומן חזקה אי הכי מאי איריא אומן אפי' אחר נמי אין לו חזקה בכה"ג אלא לאו דליכא עדים וראה וה"ה להיכא דאיכא עדים ולא ראה וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא נמצא אתה אומר ד' שיעורים בדבר איכא עדים וראה איכא עדים ולא ראה ליכא עדים וראה ליכא עדים ולא ראה הרי אלו ד' שיעורים בכולן אין לאומן בהם חזקה אלא בדליכא עדים ולא ראה ובכולן יש לא' בהן חזקה אלא בדאיכא עדים וראה וכן הלכתא ומינה לא תזוז: