גושפנקא דמלכא (ש"ס) רלב

תקפ"ח אלף וישראל היו ת"ר אלף ושלשת אלפים הוצא מהם תקפ"ח אלף נשארו ט"ו אלף ועפ"ז יבואו על נכון דברי התוספות שכתבו שהפרוטרוט שהיו מתים בכל שנה יותר מכ"א אלף בין כולם הם ט"ו אלף שהם הנותרים מתקפ"ח אלף עד ת"ר אלף וג' אלפים שהיה מספר בני ישראל ע"כ יע"ש

ואנכי איש צעיר תמיהא לי טובא על דברי ץ המגיה שהזכיר בלשונו דברי התוספ' בבא בתרא וגם התוספו' עצמם נקטו בלשונם הזהב ופירוש רשב"ם בבא בתרא ואיך לא עיין שם בדברי רשב"ם והתוספ' שנקט בלשונם שהיו מתים בכל שנה ט"ו אלף ופרוטרוט גם לא הזכירו סך הפרוטרוט שאמר סך ט"ו אלף ואם התמיהא על המגיה לבדו החרשתי דאמרינן אתשיל ולא עיין שם בבבא בתרא וסמך ע"ד התוס' הכא במסכת תענית שכתבו כ"א אלף ופרוטרוט ט"ו אלף אלא תמיהתי היא על מאי דקאמר ובדבור זה נתחבטו כל המפרשים ואיך נעלם מהם דברי רשב"ם והתוספ' במסכת בבא בתרא והתם פירש דבריהם משם מדרש איכה וגם הכא במסכת תענית קאמרי משם אדרש איכה ומאי חבטה איכא אחר דמפורש שם ט"ו אלף בכל שנה ועולה החשבון מדוקדק ת"ר אלף פשוט אמרינן דטעות נפל בדבריהם הכא שכתבו כ"א אלף אלא דקשה לי דלפי פי' במסכת בבא בתרא החשבון מ"מ אינו מדוקדק דהגזרה היתה בשנה השנית בשלוח מרגלי' ומכ"ש אם אנו אומרים לא התחילה עד שנה השלישית ושנת הארבעים גם היא לא מתו בה וא"כ היו מתים יותר מט"ז אלף ופרוטרוט בכל שנה והיכי קאמרי ט"ו אלף בכל שנה ונ"ל דהפרוטרוט דקאמרי הוא החשבון של שנה ראשונה דעדיין לא נגזרה גזרה ואותן ט"ו אלף היו מתים בכל שנה תוס' על הט"ו אלף ובשנה השנית התחילה הגזרה דאחר האמת מי אמר לן דישראל היו ת"ר וג' אלפים בדקדוק והתוס' הנז' לא נזכר בתורה דבמתאוננים קאמר קרא שאמר משה להקב"ה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ומנין תוספת זו של שלשת אלפים דכתב המגיה דהוסיף מדיליה כדי שיבא החשבון מכוון לפי פירושו ונ"ל שפרוטרוט הם ט"ו אלף של שנה ראשונה דלא שמשה הגזרה ועל שנת הארבעים יש לפרש כמ"ש ר"ת שם בבתרא שבטל מהם הגזרה ונשארו מהם ט"ו אלף ופרוטרוט או מאי דקאמר ט"ו אלף בכל שנה קאי ארובא אבל יש שנים שמתו יותר או כדברי התוספ' שגם בשנת הארבעים מתו וידעו שכבר כלתה הגזרה כי כבר מתו כל בני כ' ע"ש. אלא דתירוץ זה לא יוצדק לפי המדרש שהביא רשב"ם דקאמר ט"ו אלף בכל שנה

שמעתי מקשים בשם הרב אלגאזי עמ"ש התוס' בר"ה דף ט"ז ד"ה כמאן וכו' ואומר ר"ת דמתי יחלו נגזר מתי יתרפאו לא נגזר והוא הפך מ"ש הש"ס בע"ז דף נ"ה בשעה שמשגרים יסורים על האדם משביעים אותם שלא ילכו אלא ביום פלוני הר דמתי יתרפאו נגזר

ולעד"ן לתרץ דגז"ד לא יוצדק אלא על הבאת היסורין שהיא רעת האדם אבל הסרת היסורין שהיא טובת האדם אינה נכללת מלת גז"ד וה"ט וכוותייהו דהתוספות דקאמרי דמתי יחלו נגזר ומתי יתרפאו לא נגזר דרפואה אינה נכללת בשם גז"ד נמצא דרבנן דקאמרי דגז"ד בר"ה היינו לענין החולי דהיינו היסורין ולא לענין ההסרה שהיא טובה. אבל גזרת ההסרה שהיא טובת האדם אינה נגזרת בגז"ד בר"ה אלא בשעה שמשגרין היסורין ולכך קאמר בש"ס בשעה שמשגרין משביעין וכו' ולא תקשי אם כן מאי מועיל שאינו מתפלל רפאנו כמו שהקשו התוספות אחר שכבר השביעום שלא יצאו אלא ביום פלוני והם נאמנים בשבועתם דמ"מ אין השבועה כמו הגז"ד ויכולין לבטל השבועה ע"י התפלה לכך תקנו לומר רפאנו בתפלה

ראיתי להראב"ד הביא דבריו בהלכות איסורי ביאה דף ך' ה"ח דפירש עמ"ש בקדושין בפרק עשרה יוחסין תניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור וכתב הראב"ד דאפילו נתנבלה ביום הכפורים אין איסור יום הכפורים חל על איסור נבלה משום דלעולם קדם איסור נבלה ליו"הך דהאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יום הכפורים נתחייב באיסור נבלה. ואע"ג דלא נתנבלה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמתסר בהו ולא חל עליו איסור יום הכפורים עד עכשיו שהרי לא היה שם יום הכפורים בעולם משנעשה גדול עד עתה וכו' יע"ש. והקשה השע"המ וז"ל וק"ל טובא מסוגיא דשמעתין דאמרינן דאלמנה ונעשית גרושה הו"ל איסור מוסיף דאלמנה שריא לכהן הדיוט נתגרשה מגו דאיתוסף וכו' ואם איתא הרי איסור גרושה קדם דמשעה שהביא שתי שערות נאסר בגרושה דעלמא מדין כהן הדיוט ואיסור אלמנה לא חייל אלא משנעשה כה"ג וכו' וצ"ע

ותו קשה להראב"ד מהא דגרסינן בחולין דף ק"א שגג ועשה מלאכה בשבת ויום הכפורים חשיב איסור בת א' וחייב ב' ולהראב"ד הא איסור שבת קדים דמשעה שהביא שתי שערות נאסר בשבת קודם שבא יום הכפורים וכההיא דנבלה ממש וכו' יע"ש

ולעד"ן דשאני נבלה דלא נתוסף איסור אחר בגופה ואיסור יום הכפורים הוא חוץ מגופה וקדם איסור נבלה חל עליו כאשר נתגדל ונעשה איש לכך אמרינן אין איסור יום הכפורים חל עליו דאין איסור חל על איסור אבל הכא באשה זו אית בה תרי איסורי איסור גרושה ואיסור אלמנה וקדם איסור אלמנה בגופה קודם איסור גרושה ואזלינן בתר דידה דקדם איסור אלמנה לאיסור גרושה ואמרינן איסור מוסיף ואיסור חל על איסור ואף על פי דלגביה דידיה קדם לו איסור גרושה דמשעה שהיה כהן הדיוט חל עליו איסור גרושה ואיסור אלמנה עד שנעשה כהן גדול אזלינן בתר דידה ובזה יתורץ גם הקושיא ב' דשגג ועשה מלאכה בשבת ויום הכפורים דגם שם איכא תרי איסורי מכח עצומו של יום שהוא שבת ויום הכפורים ואינם מחולקים כמו נבלה ביום הכפורים ולכך חשיב איסור ב"א וחייב ב' וק"ל

כתב הרב מענה לשון על מ"ש התוספות בע"א דאיש למעוטי אשה והאיש למעוטי איש אחר ולא למעוטי אשה והא כתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא ואמאי אצטריך לכתוב את האשה והא אשה בכלל האיש ולעד"ן לתרץ דשאני ההיא שפרט את האשה אחר האיש משום דלעיל מיניה כתיב כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר וגו' איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו' ומאחר שאמר איש הוכרח לומר