גושפנקא דמלכא (ש"ס) רלא

דף נ' ע"א גמרא אדרבא סייף חמור וכו' ר"ל דאית ביה תרתי שכתב פושט ידו בעיקר וממונם אבד וק"ל

שם גמרא כח המדיח או כח הנידח וכו' ואף על פי דהתוס' כתבו שניהם שקולין כסקילה והכי מוכח מהכא דסקילה חמורה מכל מקום ילפינן בעלמא דמיתת סייף לחודה קלה מסקילה וק"ל

שם מדאפקיה רחמנא לארוסה וכו' וה"ה דהוה מצי למימר פושט ידו בעיקר עדיף כדלקמן אלא דמצא ותירץ דעדיפא מינה וק"ל

שם סייף חמור וכו' אדרבא חנק חמור וכו' גם בכאן מפרשינן אדרבא היא כמ"ש התוספות לעיל בד"ה אדרבא חנק חמור וכו' דהיינו חמור כסייף יע"ש וק"ל

רש"י ד"ה על כרחך וכו' ואי קשיא לך וכו' בתר טעמא בכולהו תהוי סקילה חמורה מנייהו וכו' משמע דקשה ליה גם החנק מדקאמר בכולהו וכן משמע מדנקט מלתיה בהא דסקילה חמורה מחנק ובתירוצו לא תירץ אלא אסייף דחמיר משרפה מכח ג"ש דאביה ולכך הוצרך לאהדורי דסקילה חמורה מסייף ללמוד ממנה דשרפה חמורה נמי מסייף מג"ש אבל בחנק לא תירץ אמאי הוצרך לאהדורי בתר טעמא דסקילה חמורה מחנק מאחר דשרפה חמורה מיניהו וסקילה חמורה משרפה ואפשר דכוונתו לומר מאחר דהוצרך לאהדורי דסקילה חמורה מסייף כדי ללמוד שרפה מיניה הוצרך לאהדורי גם אחנק דסקילה חמורה מיניה ועיין מהרש"א ודוק

תוס' ד"ה קסברי מרנן וכו' דאכתי לא ידעינן דסייף קיל וכו' אבל כיון וכו' דידעינן וכו' ר"ל אחר דידעינן דסייף קיל מכח איזה מרובה כח המדיח או כח הנידח דקיל הוא מסקילה ותקשה והא כולהו פושט ידו בעיקר ומ"ש ממגדף ועע"ז דבמיתה חמורה בסקילה והאיך בסייף משום דאיכא בהדיה דממונו אבד אלא דק"ל והא בתר כן כתב הש"ס דאדרבה סייף חמור משרפה שכן ממונם אבד וי"ל דאכתי לא ידעינן דסייף קיל משרפה אלא דעדיין ק"ל דלקמן בסברת ר"ש קאמר אדרבה סייף חמורה משרפה ומסקילה ומאי חומרא שכן ממונם אבד והתם כבר ידעינן דסייף קיל משרפה ומסקילה ואפשר לומר דהש"ס נקט ליה כלישנא דנקט ליה לת"ק אע"פ דכבר נודע לש"ס דסייף קיל ודוק

תוס' ד"ה סקילה חמורה מחנק ה"ה דהמ"למי וכו' אבל סייף ל"ק דהוא מייתי ליה מק"ו משרפה דשרפה גופה לא גמיר לה אלא מג"ש מסקילה כדפירש"י ולכך לא קאמרי אלא מחנק דהמ"למי מק"ו משרפה או מסייף דחמיר מחנק וסקילה חמורה ממנו חנק הקל לכ"ש דסקילה חמורה ממנו וק"ל

תוס' ד"ה אדרבה חנק חמור וכו' ועוד דבכיצד הרגל אמר ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דאמרינ' דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואמרינן הא הלא תסגר שבעת ימים ושוים אביו ואמו לשכינה הא לאו הכי אמרינן כבוד שכינה עדיף ואיך תאמר דכבוד אב ואם עדיף ותאמר אדרבה וכו' דזה לא יעלה על הדעת לומר דעדיף כבודם מכבוד המקו' וכו' וי"ל דלא קאמר עדיף אלא חמור כסקילה והשתא מתרצי כולהו קושיין וק"ל ולדבריהם צ"ל איידי דנקט אחריני אדרבה דאינהו עדיף נקט בהך אדרבה ואע"פ דבשוים הכתוב מדבר וק"ל אי נמי כוונתו לומר איך תאמר דחנק מגרע גרע מסקילה אדרבה עדיף מסקילה ואם תשיב מפני שהוקש וכו' מ"מ שוים ולא גרע וכו' וק"ל

תוס' ד"ה ואמר אביה וכו' וא"כ לעיל אמאי וכו' לפום ריהטא נ"ל דהתוספות לא חששו לתרץ קושיא זו לרוב פשיטותה דיש לחלק דשאני הכא דכבר ידע הש"ס דסייף קיל דהא סקילה חמורה מיניה אמרת איזה כח מרובה וכו' לכך באה הג"ש ומפיק לה לסברא לאפוקי לעיל דלא ידעי דסקילה קילא לא אמרי' דאתיא ג"ש ואמר אחת נשואה ואחת ארוסה וכו' וס"ל דסקילה חמורה ואע"פ דלא ידע דסייף קיל אלא מסקילה ולא משרפה ואף על פי כן הגזרה שוה מפיק וכו' מ"מ מצינן מיהא דסייף קיל ודוק

בא"ד אחת נשואה וכו' וה"ה דהוו מצי למימר ארוסה דוקא כר"י אלא דנקטו נשואה דסברא היא דהא קרא סתמא קתני וק"ל

ש"ס שם רש"א וכו' ומדאפקיה רחמנא לנשואה בת כהן וכו' איידי אחריני נקט לה דמת"ק שמעינן לה וק"ל ע"כ נמ"כ

ראיתי בספר יבין שמועה כללי הגמרא בסופו וז"ל אמר המגיה במסכת תענית בתוס' אמר רבא ביום שכלו בו מתי מדבר כדאמרי' כל תשעה באב היו עושים קבריהם וכו' ופי' רשב"ם כל ארבעים שנה לא היו מתים אלא בתשעה באב ובכל תשעה באב היו מתים כ"א אלף ופרוטרוט ומפרש התם פרוטרוט עולה לארבעים שנה ט"ו אלף עכ"ל ובדבור זה נתחבטו כל המפרשים וידי הכל ממשמשים בו ובאמת קושיא עצומה ומפורסמת ראיתי והלא ישראל היו ת"ר אלף וג' אלפים ואיך כתבו התוס' שהיו מתים כ"א אלף לכל שנה שאינו מכוון ואני קטינא חריך נר"ל להשיב על פי הקדמת הקושיא שמקשה בספר שמע שלמה והאריך בפלפולו איך מתים הבריות בשבת והלא אין דנים וממיתים בשבת מיתת ב"ד וכתיב ושמרתם את השבת כי בו שבת כי הקב"ה בעצמו שומר השבת ורוב העולם מתרצים שאותם שמתים בשבת הם מתים מיתה טבעית ולא בדרך עונש מיתת ב"ד של מעלה. איברא דיש להבין בזה שדור המדבר מתו כולם מצד עונש הדין גזירה שנגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו ע"כ לא היו מתים בשבת כי אין דנים וממיתים בשבת א"כ כשחל ט"ב בשבת בודאי לא מת מבני ישראל גם אחד כי בכל השנה לא היו מתים אלא בט"ב דוקא ולא ביום שלפניו או לאחריו ומדוקדק מה דאיתא בש"ס אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות ואם חל ט"ב בשבת אינו בכיה לדורות דקיימא לן כמ"ש הפוסקים ט"ב שחל בשבת מעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו. ואחר העי בש"ע ובלבוש הל' ר"ח שע"פ קביעות שנים נראה שח ט"ב בשבת לפחות ט' פעמים תוך ל"ז שנה ולא מתו מתי המדבר רק בל"ז שנה כי הגזר' היתה בשנה השנית וע"ז משנה השלישית ואילך ושנה אחת קודם כניסתם לארץ פסקה הגזרה כמבואר בתוס' בבא בתרא דקכ"א יע"ש נמצא דאם לא היו מתים בט' שנים שחל ט"ב להיות בשבת לא היו מתים מתי המדבר רק בכ"ח שנים ובכל שנה מתים כ"א אלף וכ"ח פעמים כ"א אלף עולה