גושפנקא דמלכא (ש"ס) רל

גמרא שם רבא וכו' מהכא ויאמר דוד וכו' נראה דטעמא הוא מתרי טעמי חדא דלא שמיע ליה לדרוש המסרה על רב כתיב ועוד דקרא משתעי נמי בדיני ממונות דלנטות קאי נמי אד"מ כמ"ש התוס' לכך הביא ראיה מקרא אחרינא מן הנביא ולא מן התורה וק"ל

שם אב ובנו וכו' אין מונין להם אלא אחד וכו' משום דנקט ברישא האי לישנא דמונין נקט לה נמי בסיפא מונין א"נ משום קידוש החודש ועי"הש נקט ליה דאב ובנו אפי' במנין אחד אסור משום קורבה לישב זע"ז. ואפשר דכך היא כוונת התוס' דכתבו בד"ה אין מונין וכו' דאין קרובים כשרים ע"כ ר"ל לישב בדין זה עם זה אפילו בלא מנין וק"ל

שם ויחגור דוד ופירש"י נמנו עליו לדונו וכו' וקשה והא אין מושיבין מלך בסנהדרין וקושיא זו כבר הקשוה התוס' לעיל דף י"ט ד"ה אבל מלכי וכו' כיון שהדין הוא לכבודו וכו' לא יהיה לו בושת אם ידברו אחרים לפניו ע"ש נראה מדבריהם שדוד היה בכלל הסנהדרין והיה דן עמהם ואפילו סותרין דבריו לית לן בה וכו' ושפיר מביא הש"ס ראיה משם. אך ראיתי להתוספות במגילה דף י"ד שהקשו קושיא זו ותירצו גבי מורד כבודו הוא להיות יושב ושותק לפי שהוא נוגע בדבר ע"ש משמע מדבריהם שאינו דן עמהם אלא יושב עמהם מפני שהוא בע"ד שנגע בכבודו ואם כן מאי ראיה מביא הש"ס מהתם ועוד שדבריהם הכא הפך דבריהם דהתם ואפשר דכוונתם לומר דיושב ושותק היינו בתחילה אלא הם מדברים בראשונה והוא מדבר לבסוף כדקי"ל מתחילין מן הצד ובזה לא יהיה לו בושת שמדברין לפניו ואין זה כבודו מאחר שהוא נוגע בדבר ומיהו לא מקרי נוגע בדבר לגמרי ואסור לדונו מאחר דלית ליה הנאה מזה ולאו ליקרא דיליה אלא למלכותא דרקיעא דמלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול

רש"י ד"ה לא תענה וכו' ומשמע לא תחלוק וכו' לכאורה נראה דר"ש מפרש דקרא דאסור לו לחלוק על הרב כי אם דוקא בדרך שאלה אם אפשר משום מדבר שקר תרחק כדעת הרמב"ם ודבריו הכא הפך ממה שפי' במתניתין דקאמר ולא ירצו לחלוק ע"ד ע"ש ואם קרא קפיד ע"ז איך יתלה הדבר ברצונם ועיין מה שכתבתי לעיל במתניתין בפירש"י ולא תקשה לפי' מאחר דאסור לחלוק אמאי בד"מ מתחילין מן הגדול דיפרש כהתוספות בא"ד ומתחילין מן הצד שלא ישמע וכו' ומהרש"א הגיה דצ"ל שישמע אחד כמ"ש בספרים מוגהים ישנים ופירש דברי רש"י דליכא איסורא בדבר ודעתו כדעת הנ"י ואין הלשון מוכח כן כדפירשנו ופי' מתחילין מן הצד דהיינו מאחד מהם חוץ מן המופלא וכו' שלא יתבייש שוב מלחלוק על המופלא וכו' ע"ש ודבריו דחוקים ביותר וכו' בשביל שקידם אחד ואמר זכאי ואחריו אמר המופלא חייב הבא אחריו לא ירצה לחלוק מאחר שקידמו המופלא לחובה. ועוד ניחא אם אותו האחד פתח לזכות והמופלא הבא אחריו פתח לחובה וגם אותו האחד פתח לחובה ואחריו המופלא דעתו כך לחובה הבא אחריו לא ירצה לחלוק דחולק גם על המופלא ומה הועילו רבותינו ז"ל בתקנתם ודוחק לומר דאינו חולק על המופלא כי אם על הראשון שקידמו מאחר שקדמו דקחזינן דפליג אתרוייהו מאחר שקידמו המופלא ואמר חייב גם הוא ועוד דלשון רש"י דכתב שישמע אחד מהם דברי אחד מן המזכים וכו' לא משמע כן וכן מוכח לשון רש"י במתניתין שכתב מן הצד מן הקטנים וכו' דמשמע מן הקטנים לגמרי ולא מן הסמוך למופלא

ולעד"ן דכוונת רש"י כדעת הרמב"ם דקרא קפיד לומר לא תענה על רב וצריך להתחיל מן הקטן שבקטנים והמופלא הוא באחרונה דנמצא כולהו לא חלקו על הרב מאחר דאם קדמוהו וישמע אחד דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו ואף על פי שקדמו אחר ואמר חייב ליכא קפידא אם יסכים עם המזכה אבל אם קדם לו המופלא אפילו קדם אחד ואמר זכאי קודם שדבר המופלא איכא קפידא מאחר שקדמו המופלא ואמר חייב וק"ל

שם הטומאות והטהרות וכו' ואין בהם מנין וראיתי להרמב"ם דגריס ד"מ הטומאו' וכו' אב ובנו וכו' ולגירס' תקשה אמאי בד"מ האב ובנו וכו' נמנין לב' והא צריך מנין אף בתחילת דין ועוד דבלאו הכי אסור לישב זה עם זה משום קורבה ואפילו נמנין לאחד ועיין שם להכ"מ שיישב שם דדעת רבינו מאחר דקי"ל אחד מומחה דן יחידי מקרי אינו צריך מנין כמו הטומאות ע"ש גם ע"ש ישוב לקושיא ב' וק"ל

תוס' ד"ה ד"נ מתחילין וכו' אבל בד"מ לא חיישינן וכו' ר"ל לא חיישי' שמא יראה וכו' ולא ירצה לחלוק ולכך לא תקנו שיתחיל מן הצד בד"מ משום דקיל ומ"מ דרך שאלה יכולים לענות וכו' נראה דדעתם הוא דהתורה הקפידה שלא לענות ולסתור דברי הרב ואיכא איסור בדבר ולכך אמרו בדרך שאלה יכולים לענות משום מדבר שקר תרחק ולפ"ז קרא דלא תענה קאי אתרוייהו בין ד"ן בין ד"מ ומכח חומרת ד"נ תיקנו דאין מתחילין. אלא מן הצד דשמא אדם מעיז פניו לסתור דברי הרב ובדיני ממונות דקיל לא חששו רבותינו ז"ל דמסתמא אינו מעיז מצד קלותם ואמאי תקנו מתחילין מן הגדול משום דגדול כבוד הבריות לכך מתחילין מן הגדול בדיני ממונות

ע"ב רש"י ד"ה כי קאמר רבי וכו' ואין אלו הטעמים הבנת לבו דנימא וכו' נראה דטעות סופר נפל בספרים וצ"ל הבנת רבו הא מדעתו לא מה שילמוד מרבו אלא מסברתיה למצוא ראיות וליישב טעמים אבל הבנת לבו אין לה הבנה וק"ל

ש"ס שם אדרבא שרפה חמורה וכו' ר"ל שניתנה לבת כהן שמחללת אביה וכו' והיא רעה לשמים ולבריות ועונשה מרובה ולכך ניתנה לה שרפה דודאי היא חמורה מסקילה דמגדף דאינו רע אלא לשמים ועונשו קל גם מסקילה ודוק

רש"י שם ד"ה שבין מחללת וכו' שהם היו נוהגין וכו' ואע"פ דרבנן ור"ש דרשי אביה לג"ש מ"מ מתחילה היא מחללת דרשינן שאם היו נוהגין וכו' אלא דק"ל והא היא מחללת אצטריך לומר היא מחללת אותו ולא הוא מחללה כדמוכח לקמן בברייתא ומוקמינן לה ר"ש היא ועיין שם רש"י ד"ה הא מני וכו' דכתב שם כדכתיבנא אלא דמ"מ תקשה והא אצטריך מחללת את"א וכו' ואפשר לומר דהול"ל את אביה היא מוחלת ומדאמר היא מחללת שמעינן מינה ג"כ שאם היו נוהגת בו קודש ודוק: