גושפנקא דמלכא (ש"ס) רכד

עניין קאמרי וכן ראיתי להרא"ש שכתבו רבנן פליגי עליה בברייתא וכו' ע"ש. א"נ דר"א ס"ל דרבי יהודה פליג אדרבנן ולכך קאמר הלכה כר"י אלא דקש"ל איך פוסק הלכה כר"י במקום רבנן

שם איברא דרב חד גנב וכו' היינו שכיר ולא אריס כמ"ש ר"ש ולכך פסליה דחשיד אממונא וליכא למימר מורה התירה הוא דאין לו חלק בפירות וק"ל

תוס' ד"ה החשוד על העריות וכו' מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון וכו' וקשה מאי האי דקאמר מאי שנא מאוכל דשאני אוכל נבלות עד חמס הוא כמ"ש רש"י דבזול היא אבל החשוד לא מקרי רשע דחמס ואע"פ דלאביי ליכא נפקותא דכולהו פסולים מ"מ דילמא רב נחמן ס"ל כרבא ועוד מאי מקשים מפלוני רבעני וכו' דהא רבא אית ליה דאינו פסול מאי האי דקאמר מאי שנא וכו' ולזה אפשר לומר דרבא דלא פסיל הוא מטעם דקרוב אדם אצל עצמו אבל בלא האי טעמא פסול

ואחר החיפוש ראיתי דבריהם מפורשים לעיל דף ט' ע"ב וז"ל דומיא דאוכל נבלות לתיאבון כיון שעובר להנאתו ע"ד קונו וכו' יעו"ש נראה דלא מפרשי כפירש"י מטעם דנבלות בזול ומקרי רשע דחמס אלא מטעם דאית ליה הנאה ומתכוין להנאתו מקרי רשע דחמס לאפוקי אוכל נבלות להכעיס אע"פ שהוא נהנה אינו מתכוין להנאתו אלא להכעיס ול"מ רשע דחמס וכו' ולכך מקשים שפיר מאי שנא

דף כ"ז ע"ב שם רש"י ד"ה אלא בפיסול יוחסין וכו' ופסולים לדון ד"נ ע"כ והיינו כשאין אמו מישראל אבל אם אמו מישראל כשר אפילו לד"ן כמ"ש בפרק מ"ח ע"ש ולא כהרמב"ם דאית ליה אם אמו מישראל כשר לד"מ דוקא ואם אין אמו מישראל אינו דן כ"א הגר כמותו ע"ש בהלכות סנהדרין וק"ל

ש"ס שם כדתניא אף בעונות אבותם וכו' וא"ת תרי קראי באוחזים מעשה אבותיהם וכו' למה לי ואפשר לומר דקרא דפוקד עון אבות אצטריך ג"כ לומר לסיפיה על שלשים ועל רבעים כשאוחזים מעשה אבותיהם וללמוד מרובה מדה טובה וכו' א"נ מקרא הו"א דוקא בע"א דחמירא בה קאמר פוקד עון אבות וכו' כשאוחזים מע"א וכו' וראיתי לרש"י שפי' כשאוחזים מע"א ונפרעים מהם עונותיהם ועונות אבותיהם ע"כ יע"ש ולא ידעתי מה בא ללמדנו ואיך תיסק אדעתין שיפרע מהם עונות אבותם ולא עונות שלהם ואפשר לומר דכוונתו לשלול הפירוש שפירש בחומש דכוונת הקרא שאמר עונות אבותם אתם דהיינו כשעונות אבותם אתם דהיינו אוחזים וכו' לכך קאמר ונפרעים מהם וכו' דהיינו אתם דקאמר קרא קאי אפירעון ר"ל עונות אבותם אתם על שניהם עונות אבותם עם עונות שלהם ימקו בשבילם והוכרח לפרש כן משום דהכא הלמוד שאוחזים וכו' אינו מכח אתם אלא מכח דקשו קראי וק"ל

דף כ"ט ע"א משום דמרחקא דעתיה וכו' לשון מגומגם הוא דמרחקא ומקרבא הוא לענין דינא דאינו מהפך בזכותו אבל הברייתא משתעייא בעדים והטעם משום עדות שקר שיעידו עליו מכח שנאה או אהבה כדפירש רש"י לעיל ואפשר לומר דמרחקא דעתיה ואינו מדקדק בעדות ויעיד שקר וק"ל

שם כדתניא איסי בר"י והוא לא אויב לו ולא מבקש וכו' וכן צריכין לומר לר"י בר"י ס"ל כרבנן דדריש חד לדיין וחד אצטריך לשני ת"ח ששונאים וכו' דאל"כ תרתי למ"ל והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו ונקט הא לשני ת"ח דהיא לא הוזכרה בברייתא אחריתי וק"ל ואגב שטפיה נקט תרתי

מתניתין כיצד בודקים וכו' אם אמר הוא וכו' איש פלוני וכו' לא זו אף זו קתני לא זו שאמר אמר לי וכו' דיכול לומר שלא להשביע את עצמו אמר כך אלא אפילו איש פלוני אמר לי וכו' שראה ההלואה בעין דליכא למימר שלא להשביע נתכוון אפילו הכי לא אמר כלום דעד מפי עד לא אמרינן

שם עד שיאמר בפנינו הודה לו וכו' מדקאמר הודה לו משמע עד שיודה לפניו אבל שלא בפניו אפילו יודה הו"ג לא אמר כלום דיאמר שלא להשביע את עצמו וכו' וכן מוכח מדברי רש"י דקאמר שהיו שניהם בפנינו והיא סברת הרמב"ם דכתב דוקא בפנינו אינו יכול לומר שלא להשביע וכו' אבל שלא בפניו אפילו בהודאה גמורה יכול לומר שלא וכו' ודלא כהרא"ש והטור

שם מסייע ליה וכו' צריך שיאמר אתם עדי וכו' קשה לדעת הרמב"ם דקאמר דלא צריך למימר וכו' אלא בהודאה סגי והא בש"ס קאמר מסייע ליה לר"י דקאמר צריך לומר אתם עדי וכו' ואח"ה ראיתי להרב שכתב וז"ל מסייע וכו' כלומר אם לא הזכיר לו הודאה יע"ש

שם אמר רבי יונתן מנין שאין טעונין למסית וכו' ואע"פ דגלי קרא ביה לא תחמול וכו' איכא למימר למלתא אחרינא דלא משמע מיניה שאין טוענין וכו' ולכך הוצרך ללמוד מנחש הקדמוני וכו' ואחר עיקר הלמוד מנחש הוקש"ל מאי שנא מדי"ן ואמר שהתורה גלית ל"ת וכו' מיהו קשה למאי דקי"ל דאין שליח צבור עבירה והמשלח חייב בדיני שמים מאי ראיה מביא מנחש הקדמוני והא התם נענש בידי שמים ולכך לא טען ולא טענינן ליה ואפשר לומר דכ"ז אחר מתן תורה דאיכא דינא זוטא ודינא רבא ולכך פטור מדינא זוטא וחייב בדינא רבא אבל קודם מתן תורה ליכא אלא דין אחד והו"ל כדינא זוטא ואם איתא דטענינן ליה הוה מפטרינן ליה משום דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' מיהו מאי הרבה טענות וכו' והא ליכא אלא טענא חדא

רש"י ד"ה אמתים וכו' כל אותיות הברתה וכו' ר"ל אכתי לא משמע שתי אמות דאם דל אל"ף נשאר מתים וצריך להוסיף אל"ף בין מ"ם לתי"ו ולכך כתב כל אותיות וכו' וק"ל

תוס' ד"ה דברי הרב וכו' אבל מסית שנצטוה וכו' וק"ל א"כ המשלח אמאי פטור והא תורה צותה ולפ"ע ל"ת מכשול וקי"ל שליח חייב והמשלח פטור ואמאי והא התורה צותה לו שלא להסית חבירו לעבירה והמשלח נקרא מסית: ואם

ואפשר לומר דשאני מסית ומדיח לע"ז דהתורה גלית בפי' כי יסיתך אחיך וכו' אבל שאר עבירות המסית פטור ואין ללמוד ממנו דשאני ע"ז דחמירא וק"ל: