גושפנקא דמלכא (ש"ס) רט

הסתירה. ומ"ש ומה מקיים ר"א דבר היינו אליבא דר"י ב"י שאמר שההשקאה בב' והקנוי בא' ומצא קאי אערוה ואין מציאה בכ"מ אלא ע"פ עדים וקנוי ע"פ ע"א או ע"פ עצמו למאי אצטריך דבר לג"ש לא בעי ליה לקנויי לא בעי ליה דאית ליה אע"פ ע"א וע"פ עצמו ולכך משני דאצטריך לומר דבר שהוא מרגיל לערוה שהיא הסתירה ודוק

בס"ד כ"מ שנאמר חוקה תורה מעכב ע"כ ר"ל והכא כתיב זאת תורת הקנאו' וכו' ועיכובא הוא אלא שראיתי להרמב"ם בסוף הלכות סוטה שכתב בהפך דלמצוה ולא לעיכובא ע"ש ועיין להרה"מ שישב דבריו שם: בש"ס

בש"ס לדברי ריב"י אף למשנתנו אין לדבר סוף ר"ל לדברי ריב"י שאמ"ל חכמים אין לדבר סוף בשביל הקנוי אף למשנתנו אין לדבר סוף משום סתירה ופשוט

דף ה' ע"ב תוס' ד"ה הא גופא וכו' ואי פירוש דבור דמתני' סתיר' אמאי מותרת אלא דבור ממש ע"כ. וקשה מאחר דאמרינן דבור מכח סיפא נחזור ונקשה אמאי לא נקט הכא וכו' כיצד אין מקנא לה ועיין במהרש"א ז"ל

דף ו' ע"א גמרא אונס בישראל משרא שרי וכו' אין להקשות דקרי לה מאי קרי לה והוא ידע דאונס בישראל שרי דעלה בדעתו דמאחר דהוא מיבמ' מכח נישואי אחיו והוא בא מכחו גם לדידי' אסורה והמתרץ חידש לו דלגבי דידיה ליכא איסורא ופשוט

דף ז' ע"א תוספות ד"ה יש לה עדים במדינת הים וכו' וה"ה אם בא עליה הבעל בדרך נמי לא שכיח וכו' אין ר"ל מטעם דמוסרין לו שני ת"ח דא"כ חיישינן בא עליה בבית אחר שנסתרה דליכא שמירה אלא דכוונתם לומר לא שכיח דבני אדם אינם חוששין לזה דאומרים הוא מבקש לבודקה ואיך יבא עליה ודרך דנקטי לאו דוקא

שם גמרא איכא בינייהו אבל אמרו כח המקשה הוא משום דנקט ר"י בלישניה כמו שנקט ת"ק בלישניה מן התורה האיש מביא וכו' דמשמע מן התורה לאפוקי מדרבנן ולכך הוקשה לו היינו ת"ק ופשוט

רש"י ד"ה אם נקרעו אינו חושש אין כוונתו לומר אינו חושש אם נקרעו או נפרמו דאדעתא דהכי אוחז בהם כדי שיקרע ולגלות את לבה כדמוכח בש"ס לקמן אלא דכוונתו לומר אינו חושש אם נקרעו לכמה קרעים או נפרמו

תוס' ד"ה אלא קו"ח ופירכוה וכו' והשתא אית לן למימר דבההיא תוספתא פירכוהו והדר וכו' ולפי דבריהם אלו מאי קאמר ר"י אומר הכתוב האמינו וכו' היא סברת ר"י אחר שפירכוה ומה בא ר"י לומר אלא דר"ל וכדרבי יוסי דאמר ר"י אבל בדר"י איכא למימר איפכא וכו' דמנין פשיטא להו דלר"י איפכא אם משום דהכא בברייתא אמר ר"י קו"ח ובתוספת' מקרא דילמא בתחילה ק"ו ופירכוה והדר קאמר קרא ונראה דכחם הוא דא"כ ר"י היינו רבי יהודה ועיין במהרש"א ז"ל

ש"ס אמר אביי תרגמא אנשים וכו' ומוכרח דגם לאביי תפרש מותרות חייבות דאל"כ תקשה אמאי הוסיף בדבריו והנשים מותרות אחר שהם שוים כאיש כאשה יאמר סתם וכל הרוצה לראות דמהכא תיתי למעט הנשים ואדרבה הסברא נותנת לחייב הנשים משום דכתיב ונוסרו כל הנשים ולא בא רבא לסתור דבריו אלא במאי דקאמר כל הרוצה לראות קאי אאנשים בלחודייהו ואמר כל הרוצה בין אנשים בין נשים ולא לשון כל הרוצה אלא בשביל האנשים אבל הנשים חייבות כדמפרש ואזיל ודוק

תוס' ד"ה מי שנתחייב סקילה וכו' אמאי לא פריך והאי בר הכי הוה וכו' ולפרש"י לא קשיא וכו' ר"ל לפרש"י שם דנקט כל הנסקלין נתלין ניחא דלא פריך הש"ס והאי בר הכי הוא דכך דינו בסקילה וכל הנסקלין נתלין אבל לפי הש"ס בכאן או נופל מן הגג או חיה דורסתו הול"ל והאי בר הכי הוה ופשוט

דף ט' ע"א ומאחר דנפקא ליה מאחת וכו' כל סאון סואן למ"ל לכמדה וכו' והמקשה עלה בדעתו לכמדה נפקא מקרא דבסאסאה בשלחה וכו' ומקרא דאחת לאחת אפי' עבירות קטנות מצטרפות ואייתר קרא כל סאון סואן ולכך אחר שתירץ לו לכמדה הקש"ל בסאסאה בשלחה וכו' למ"ל דל"ך דקרי לה וכו'

בסאסאה בשלחה וכו' למ"ל לכדר"ח ב"פ דאין הקב"ה נפרע וכו' לכאורה נראה דהוא הפך הברייתא דאמר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו וכו' משמע דלכך אתא קרא והמקשה לתנא דברייתא הוא דקא מקשה למה ליה קרא ומאי מתרץ ליה לכדר"ח דאין הקב"ה וכו' רבי אמר אצטריך למדה וי"ל דכוונתו לומר דאצטריך קרא משום סיפא דקאמר בשלחה תריבנה דאין הקכ"ה נפרע וכו' לכך אצטריך קרא ובאגב אמר בסאסאה במדה נמצא דתרתי משתמע מניה במדה שאדם מודד וכו' ומשתמע מניה דאין הקב"ה נפרע וזה כוונת המתרץ לכדר"ח היינו דעיקר הקרא לכך אתא אלא דקש"ל השתא מיהא למאי אצטריך קרא כל סאון סואן אחר דמקרא דבסאסאה נלמוד מניה תרתי וי"ל

דף י"וד רש"י ד"ה יתומה אני והייתי קטנה וכו' לא ידעתי מי הכניסו לפרש בש"ס כך בדבר שלא עלה על דעת יהודה שהרי אינו מכירה כדפירוש רש"י עצמו לעיל כי כסתה פניה ולא הכירה בין לפי' בכאן שפי' לא ראה אותה כל הימים שהיתה בביתו בין לפירושו שפירש בחומש שהיתה צנועה בביתו וטעה שלא עלה בדעתו שתהיה קדשה וחשב בדעתו שהיא אשה אחרת דומה לה בין לפירוש השני שיהודה לא הכיר בה בי בשעה שבא עליה כסתה פניה ובשביל כך לא הכירה וא"כ מי הכריחו לפרש כן שמורה מדבריו שיהודה הכירה ונתנה טעם לדבריה שהיא מותרת לו ואין לאוסרה עליו משום כלתו ועוד דקודם מתן תורה על האב מצות יבום ולא על האח ואיך יתן רש"י הטעם שהיא אינה כלתו וקדושיה אינם קדושין דמשמע אם הקדושין הוו קדושין אסורה עליו ואפשר לומר דיהודה לא היה דן בעצמו כדין בני נח אלא דן בעצמו כדין ישראל ואין היבום אלא לאח והשתא נתרץ גם קושיא קמייתא דכוונת רש"י בא לתרץ קושייא ראשונה איך תמר הצדקת תהי מכשלת ליהודה בעצמה אחר דמתחילה לא רצה ליבמה כמ"ש עד יגדל שלה בני משמע דהוא לא רצה ליבמה משום דלא רצה לדון עצמו כב"נ ואיך היא מכשילתו ולכך הוכרח רש"י לתת טעם