גושפנקא דמלכא (ש"ס) רח

ואם לא רצו אינם חייבים מקל וחומר דאין עונשין מן הדין ע"כ: חידושי מסכת סוטה

גמרא למה נסמכה וכו' לפרשת סוטה שמעתי קשים והא אמרי' לקמן ר"א אומר מאשר חטא על הנפש שחייב להביא קרבן על אשר הזיר עצמו מן היין והכא קאמר הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו משמע מצוה לשמוע דברי חכמים ומשמע שהוא צווי. ולעד"ן דהכל תלוי בכוונת הלב דאם כוונתו בשביל שלא יהיה נכשל ולכך הזיר עצמו לא מקרי חטא על הנפש ור"א מיירי דאין כוונתו לכך אלא רצה להזיר עצמו ולצער נפשו. א"נ דשאני ר"א דמיירי שהזיר עצמו ע"י נדר כדקאמר קרא איש או אשה כי ידור נדר נזיר דקי"ל הנודר כאלו בנה במה ויש לו צער ביותר אבל אם הזיר עצמו בלא נדר אין לו צער כ"כ דיכול למלאת תאותו במעט מזער. א"נ ר"י לית ליה כר"א הקפר. וא"ת לר"א אמאי סמך סוטה לנזיר משום סמכיות הפרשה וכן ראיתי לרש"י בחומש שהביא ב' סברות סברא ראשונה שלא נזהר מטומא' המת ור"א הקפר אומר שציער עצמו מן היין. ואחרי כותבי ראיתי לרש"י בחומש שכתב להזיר לה' וז"ל להבדיל עצמו מן היין לשם שמים וכו' ודבריו אלו סותרים הדברים שכתבתי לעיל לתי' א'

כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה ופירש"י כשהיה בא לדרוש בפרשת סוטה וכו' אפשר דכוונת ר"ל היה דבריש הפרשה כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכו' ודרשו רז"ל אימתי ומעלה בו עד שיהיה בו מעל ולכך כי פתח אמר אין מזווגין וכו' ומניה וביה ידע אם זינתה אשתו

ולכך סמך דבריו דקאמר אסור דילמא מצערה ומנוולה ואפילו היא טהורה לומר שהאשה לפי מעשיו ואם הוא מזנה גם היא תזנה תחתיו ודוק

וראיתי מי שפירש דטעם הסמיכות הוא לתת ף טוב טעם דאמאי אסור לקנאת משום דאין מזווגין אלא לפי מעשיו וממה נפשך אם הוא מנוקה מעון גם היא מנוקה ואם אינו מנוקה אין המים בודקים אותה וקשה לי אם כנים הדברים אם כן מאי קאמר לקמן ר"י אומר חובה לקנאת וכל מי שמקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה ומה הועיל בקנאתו ועוד הניחא לזווג ב' דהוא לפי מעשיו לזווג ראשון דהוא לפי המזל אמאי אסור משכח' לה שהוא צדיק והיא אינה צדקת והתנא קאמר אסור סתם בין זווג ראשון בין זווג שני ועוד לפירש"י לא אתי שפיר פירוש זה דהוא מפרש ונקה האיש מעון שלא בא עליה אחר שקנא לה ונסתרה ואפילו נכשל בעבירה המים בודקים אותה ואף על פי דאמרינן לעיל ומעלה בו מעל היינו לומר דאינה מזנה עד שיזנה הוא אבל מ"מ המים בודקים אותה

אבל לפי הרמב"ם שפירש ונקה האיש מעון היינו שלא נכשל אחר שהגדיל אי אית ליה האי דרשא דומעלה בו מעל איך משכחת לה המים בודקים בסוטה. ואפשר משכחת לה ע"י תשובה וכמדומה לי ששמעתי שהוא ספק המלמד

רש"י ד"ה איני מי הוי זיווג לפי רשע וזכות וכו' הא דנקט קושיי' הש"ס דקאי אדברי ר"ל לאו משום דלא תצדק קושיית הגמרא אדברי ר"י אלא דקושיית הש"ס אתייא אפילו אדר"י לחודיה דלשון וקשה לזיווגם כקריעת י"ס משמע כל אחד מזווג לו אשה הראויה לו וכן מוכח מסנהדרין שלא הביא דברי ר"ל אלא דברי ר"י והקשה שם כמו הכא אלא בא להשמיענו אחר שהש"ס הביא דברי ר"י והיה יכול להקשות לר"ל לחודיה ודאי דר"י קאי אדברי ר"ל וגם הלשון דכתב וקשה לזיווגם וכו' משמע דהוא מקושר אדלעיל לכך קט הקושי' גם אדברי ר"ל והיינו טעמיה דנקט לעיל לזיווגם הנך דלפי מעשיו ר"ל דר"י קאי אדר"ל דאל"כ אמאי הביא דבריו הכא ולדברי ר"ל לחודיה יכול להקשות אבל בסנהדרין שהביא דברי ר"י לחודיה דהתם לפי עניינו משתעי מי שמתה אשתו וכו' ובא הש"ס לומר שהוא דבר קשה שהרי בקושי זיווגם האל יתברך ואין מקום לדברי ר"ל ודוק

תוס' ד"ה קודם יצירת הולד וכו' נראה וכו' בין אם לא נולדה הנקבה וכו' אפשר דמשמע להו הכי מדקאמר בת פלוני לפלוני ולא קאמר פלונית לפלוני משמע להו הזכר בא לעולם ולכך קאמר פלוני אבל הנקבה עדיין לא באה ולכך קאמר בת פלוני ונקט אביה שהוא בעולם אלא דיש לדחות ראיה זו דילמא נקט בת פלוני שהיא ברשות אביה ובידו להשיאה לכל מי שירצה אפילו למוכה שחין אבל הזכר הוא ברשות עצמו לכך נקט פלוני אלא דעדיין תקשה מה בא כאן להשמיענו שהיא ברשות אביה אם לא שתאמר לא נקט לה אלא להאי ילפותא ודוק

שם ע"ב בש"ס מאי טעמא דר"י וכו' בשלמא לר"א אחר שקינא לה ע"פ שנים מקרי רגלים לדבר ולכך מהני להשקותה על פי ע"א או ע"פ עצמו דומיא דטומאה דמהני ע"א משום דאיכא רגלים לדבר אבל ע"פ עצמו אינו נאמן לגבי טומאה דאמרינן להפסיד כתובתה דאינה שותה דנאסרת עליו בלא שתיה אבל לגבי סתירה מהימן דלא מקרי נוגע דאינו אוסרה לעולם ואינו מפסיד כתובתה עד שהמים בודקים אותה ודוק

שם קינוי נמי איתקש לטומאה וכו' תקשה ודקרי לה מאי קרי לה דקרא מפורש כמו הנך אלא דהמתרץ בתירוצו דקאמר דסתירה אתקש לטומאה ר"ל ודומה לה שאוסרתה והיא ההתחלה לטומאה ודאי המיעוט דבה מסתבר דאינו בא אלא לקינוי ופשוט

שם אדרבה למשנתנו איכא עיקר וכו' לכאורה קשה מאחר דידע להאי מילתא דלמשנתנו איכא עיקר מאי קשיא ליה מעיקרא מאי מקשה הא למשנתנו יש ד"ס ונראה פשוט דהאי טעמא למשנתנו איכא עיקר לא מהני אלא כשתאמר אף לדר"י ב"י דמשמע למשנתנו אמרינן עלה אין לד"ס יותר ממתני' דר"י ב"י אבל לעקור לגמרי דלא אמרינן כמשנתנו אין לד"ס לא מהני לן הא למשנתנו איכא עיקר דמ"מ זמנין דלא איסתתר ואמר איסתתר וכו' ודוק ופשוט

תוס' ד"ה מ"ט דר"י בירושלמי מפיק וכו' מ"ט דר"י וס"א גריס מ"ט דר"א וכו' ואין הכרע לגירסת' דאין הירושלמי מצוי בידינו אבל הראיה אתיא לשתי הגירסאות אלא אליבא דר"י הג"ש דדבר קאי גם אערוה שהיא הסתירה אבל אליבא דר"א דבר הוא הקינוי והג"ש קאי אדבר ולא אדלעיל אערוה שהיא