גושפנקא דמלכא (ליקוטים) רמג

ד ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. יש לדקדק במאי דקאמר כי שרה שמה דהול"ל כי שרה יהיה שמה דומיא דאמר באברהם והיה שמך אברהם וכן ביעקב וי"ל בהקדים מה שאחז"ל דאותיות יהו"א מתחלפות ולכך בשעה שאמר הקב"ה לא תקרא את שמה שרי חשש ה' דילמא אברהם נקיט בליביה על ידי שמתחסר אות משם שרה שהיא חצי גופו ומוסיפה על שמו תן לו משלו ומאי הועיל ולכך אמר לו ה' שרה שמה מקודם ולא נחסר משמה כלום ומה שנתתי לך הוא תוספת לה משל שרה ועוד וברכתי אותה וכו'

ה ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. י"ל בהאי קרא דקאמר בא בימים והול"ל ואברהם זקן וה' ברך ועוד מאי בכל דאמר ואף ע"פ דאמרו רז"ל בת היתה לאברהם ובכל שעה מ"מ אינו מתיישב היטב מאי דקאמרי שברכו ה' בשביל הבת דמאי עדיפות בה טפי

וי"ל בהקדי' מה שאמרו חז"ל דמקודם שבא אברהם לא היתה זקנה בעולם ולא היו ניכרים בני אדם אלא בקלסתר פנים שלא היתה הבחנה אלא ע"י קלסתר פנים עד שבא אברהם והתפלל על הזקנה בשביל שקלסתר פניו דומה ליצחק ומי שרואה אברהם אומר זה הוא יצחק וכן מי שרואה יצחק אומר זה הוא אברהם אבל עכשיו שהתפלל ובאתה זקנה לעולם איכא היכרא בין אברהם ליצחק וזהו כוונת הכתוב ואברהם זקן וא"ת מאי עדיפות באברהם יותר משאר בני אדם והא כמה זקנים איכא בשוקא ולכך אמר קרא בא בימים דמקודם לא היתה זקנה אם לא שהתפלל עליה אברהם וממנו התחילה וא"כ חדוש הוא וכי תימא מאי טעמא התפלל אברהם על הזקנה והשיב וה' ברך את אברהם בכ"ל הוא ב"ן בגי' ומי שרואה אברהם אומר זה הוא יצחק ודוק

א"נ אפשר לתת סמך לדבר למאי דאמרו חז"ל בת היתה לאברהם ובכל שמה להאי קרא דאברהם זקן הוא בהקדים מ"ש חז"ל דהזקנה מורה על השלימות ואינו חוזר בגלגול דעדיו בחותמיו זכין לו ולכך אמר קרא ואברהם זקן וכ"ת קפצה עליו זקנה כמו ראב"ע לזה קאמר בא בימים ר"ל זקן ושבע ימים ואינו חוזר בגלגול וא"ת והא לא קיים פריה ורביה דאין לו בת לזה קאמר וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה אבל הבן כבר מפורש בקרא

נשאלתי מן התלמידים לפרש דברי רש"י ד"ה הברכה אחת היא וכו' ה"א זו משמשת לשון תמיהא כמו הבמחנים השמנה היא הכמות נבל ע"כ וקש"לה בדברי רש"י דאמר ה"א זו לשון תמיהא כמו הבמחנים השמנה היא וה"א הבמחנים עם השמנה הנה השאלה לה ה"א התימה

ואני בעניי פירשתי דכוונת רש"י לומר דבא לשלול מ"ש לעיל בד"ה הכי קרא שמו יעקב לשון תימא כמו הכי אחי אתה וכונתו לומר דהמלה כולה לשון תימא כמו וכי בדברי חכמים כמו שפי' הרא"ם אבל הכא לאו כל המלה כולה כ"א הה"א כמו הבמחנים השמנה היא שאין מיותר כי אם הה"א ולעולם הא כדאית' והא כדאית' ושמעתי באומרי' לי משם הראשוני' שכוונת רש"י היא דקשה לרש"י והא ה"א התמיהא כמו ה"א השאלה דצריך נקוד בשוא פתח והברכה אינה נקודה כי אם בפתח לבד ויהי כמשיב כמו הבמחנים השמנה היא דאינה נקודה כי אם בפתח משום דלא אתו תרי שוואים בראש תיבה גם הכא איתיה להאי טעמא ודוק:

ז כתב הרא"ם ז"ל פ' מקץ כל לשון קץ סוף הוא וכן מקץ שבע שנים וכו' לשון סוף הוא דהיינו סוף שנה שביעית שהיה שנת השמטה כך הוא פי' אבל הראב"ע מפרש הקרא דמקץ שבע וכו' דהיינו תחילת השנה דהיינו תחי' שנה שביעית והקשה הרא"ם לפירושו איך הוא מפ' מקץ שבע שנים אם כוונתו לומר תחי' ז' שנים שהיא שנה ראשונה לז' דהיינו סוף שנה ו' ותחי' ז' א"כ הרי היא קצה כל השביעית דהיינו סוף שנה ו' א"כ מקץ הוא סוף לה בתחילת שנה ז' ואיך אומר תחילת השנה ואם יפרש דיש חילוק בין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים דהיינו שמיטת קרקעות בשנה הז' ושמיטת כספים תחילת שבע שנים והיינו תחילה שנה לא בסוף שנה ז' תקש"ל קרא דהקהל את העם דכתיב ביה במועד שנת השמיטה דמשמע ששמיטת כספים הוא בשנת השמיטה שהיא שנה ז' לא בתחילת ז' שנים ושמיטת קרקעות וכספים בשנה אחת שהיא שנה ז' אלא דזה בתחי' וזה בסופה כך נ"ל דברים פשוטים אין בהם נפתל ועקש

ח במדרש וז"ל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ע"כ דברי ישראל והקב"ה משיבם ומעבודה קשה והוא בהקדים משרז"ל על פסוק והארץ היתה תהו ובהו עולה ת"ל שהם ה' אלהים שנגזר ע ישראל בשעבוד מצרים ת"ל שנה והם דינים קשים ומרים ונקרא תהו שישבו בלי תורה שבכתב ובהו בלי תורה שבעל פה אבל הקדוש ב"ה מיתק ד' אלהים בארבע גאולות דכתיב והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי ולזה תיקנו ד' כוסות בליל פסח כי כו"ס גימט' פ"ו כמנין אלהים ולא עבדו במצרים אלא פ"ו שנה כמנין אלהים שלא נמתק אבל ארבע נתמתקו כדכתיב ותעל שועתם אל אלהים מן העבודה דהיינו ה' אלהים שנגזר עליהם כי לא יכלו לסבול וה' ריחם עליהם כדכתיב וישמע אלהים א' ויזכור אלהים ב' וירא אלהים ג' וידע אלהים ד' הרי כולם נתמתקו בלשונות אלו כמו שאמר ליודעי חן שלשונות אלו מורים על המיתוק וישראל חשבו שעדין לא נתמתקו ד' אלהים ועדין חייבים להשלים ד' מאות ול' שנה שעולה כחשבון מק"צר וזה אומרו ולא שמעו אל משה מסיבת מק"צר רוח שעדין חייבים להשלים ת"ל שנה והם לא עבדו רק פ"ו כמ"ש רז"ל דהענוי התחיל משנולדה מרים וכשיצאו ממצרים היתה בת פ"ו שנה דגמירי מרים גדולה מאהרן ג' שנים ואהרן גדול ממשה ג' שנים וכתיב ומשה בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה ולכך קראו אותה מרים ע"ש וימררו את חייהם וז"כ המדרש והקב"ה השיבם ומעבודה קשה שלא ישעבדו בהם רק כמנין עבוד"ה שגימ' פ"ו עם הכולל רמז למה שנשארו במצרים אחר שהתחילו המכות ובטלו מהם השיעבוד

ט והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק נראה לענ"ד רמ"ז בהקדים מה שאמרו בזוהר הקדוש אי ריש עמא אתקן כולי עלמא אתקן וכו' ומשה רבינו ע"ה הוא היה ראש לששים רבוא לכל ישראל וקאמר קרא והיה כאשר ירים משה הוא הראש ירים ידו בתורת ה' ובמצות ה' וגבר ישראל גם שאר העם כן הולכים בעקיבותיו וכאשר יניח ידו ואם הראש מתרשל בעבודת ה' וגבר עמלק סט"א