גושפנקא דמלכא (רמב"ם) צח

דבנ"ד שהוציא הגוי הקרק' בע"המ בערכאו' ובדיני גוים ולא התנה בע"המ על הממשכן שכל אונס וכו' אין הממשכן חייב באחריות שאינו מתחייב אלא אם הוציאו הקרקע מידו בדייני ישראל כפי הדין או בערכאות וע"פי עדי ישראל כמ"ש ה"המ והסמ"ע יע"ש לאפוקי נ"ד שהוציאו הקרקע מידו בערכאות ובעדי גוים

אמנם כד דייקינן שפיר נראה דחייב הממשכן בדמי המשכונה באשר נמצא כתוב בשטר המשכונות וקע"ע הממשכן הנז' לסלק כל עורר וטוען על המשכונה הנז' בני ברית ושאינם ב"ב וכו' והאי לישנא יתירא ולטפויי אתא דאמאי הוצרך לכתו' ושב"ב אם הכוונה לומר דבעי דייני ישראל או עדי ישראל היינו ב"ב ומאי איכפת אם נטרפה ע"י ב"ב או ע"י שאינו ב"ב אלא ודאי לישנא יתירא לטפויי ש"בב אפילו נטרפה ע"י הערכאות בדיניהם חייב באחריות וכן ראיתי תשו' להרשב"א הביאה הר' ב"י ופסקה בקצר סי' שט"ו וז"ל ראובן משכן וכו' והתנה עמו שלאחר זמן וכו' למשכנה לכל זמן שירצו וכו' והשיב שהדין עם שמעון לפי ששורת הדין נותנת דאפי' בלא תנאי יכול למשכנה לאחרים אבל עכשיו שנתן לו רשות למי שירצה ואפי' לסיעא גדולה ואל תאמר דלא נכתב אלא לשופרא דשטרי דלא היא דכל היכא דאיכא למילף ילפי' ועוד דא"ל לכל מי שירצה אינו בא להרשות למשכן לראובן או לשמעון דמאי איכפת לן אם ימשכן לראובן או לשמעון יע"ש. מוכח מדבריו כדכתי' דלישנא יתירא לטפויי אתא ולא לשופרי דשטרי

ואין לחלק ולומר דשאני התם בנדון דהרשב"א דאמר לטפויי הוא משום דהתנאי יתר לגמרי מאחר דשורת הדין היא דיכול למשכן לאחרים ואמאי אייתר תנאי אלא ודאי לטפויי אתא ולא לשופרא דשטרי אבל בנ"ד דצריך לכתוב תנאי דאחריות כדי להתחייב באחריו' ואע"ג דקי"ל אחריות ט"ס הוא ואחריותו עליו ואפי' שלא נכתב היינו בדיעבד אבל לכתחי' צריך לכתוב אחריות בשטר ולכך אמרינן דלישנא יתירא דכתב וכו'

פרק י"א ה"ז היה רוב העיר עכו"ם אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויין שם ישראל חייב להכריז אבל אם מצא וכו' בבתי כנסיות ובב"מ שהעכום מצויים שם תמיד ובכל מקום וכו' הרי המציאה שלו ואפילו בא הישראל ונתן סימניה וכו' ע"כ

אירע מעשה בראובן שנפל מידו חפץ אחד ומצאו גוי אחד ומכרו לישראל ואחר מכן בא ראובן לתבוע החפץ מישראל הלוקח ונתברר לן שראובן לא הרגיש בנפילת החפץ כ"א אחר שקנאו ישראל בשני ימים מ"מ והישראל משיב דבר שזו מציאה בר"הר מקום שרובם גוים ועוד דמכח הגוי קאתינא ואין לך עלי שום תביעה כ"א על הגוי הנז' ויקרבו את משפט' לפני יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה

תשובה הטענה הראשונה שאמ' מציאה בר"הר ובמקום שרוב' גוים אינה טענה מאחר שלא הרגיש בעל החפץ בנפילת החפץ כ"א לאחר זמן ובא החפץ לידו באיסור שנתייאש ממנו דמאחר שנודע לו לא מקרי יאוש ולא קנהו דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא מקרי יאוש כמ"ש מר"ן סי' רנ"ט ס"ג יע"ש ואע"פ דבסי' רס"ב סעי' ג' כ' דבר שהוא חשוב תמיד ממשמש בו ומרגיש בו בשעת נפילתו הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש היינו בסתם אבל כשנתברר לן בודאי שלא הרגיש בו נעשה כדבר דלא חשיב ואמרינן דלא ידע ולא זכה המוצא בה

והטענה ב' שבא מכח הגוי גם היא אינה טענה דקי"לן הבא מכח הגוי אינו אלא לגריעותא לא למעליותא כמ"ש מר"ן סי' קנ"ד סעי' י"ח יע"ש ולא אמרינן הכא מכח הגוי למעליותא אלא היכא דמזיק ליה בידים דלאו כל כמיניה כמ"ש הסמ"ע יע"ש ועיין בסי' מ"ה ס"ק ל"ח בדברי הסמ"ע

ועוד לא אמרינן נמי אי שתקת שתקת וכו' דאין לו הנאה בחזרת החפץ והיכא דלית ליה הנאה לא אמרינן אי שתקת שתקת וכו' כמו שפסק הסמ"ע ז"ל סי' קי"ח סק"ה יע"ש ועיין בדברי מר"ן סימן קמ"ח ס"ב ודו"ק

הלכה י"ח כהן שראה אבידה בב"הק אינו מטמא להחזירה שבעת שקיים מ"ע של השבת אבידה מבטל עשה וכו' ועובר על ל"ת וכו' ולא אתי עשה ומבטל עול"ת ע"כ. ברייתא בפ' אלו מציאות ובפרק כ"ג די"ח ת"ר והתעלמת וכו' הא כיצד כהן והיא בב"הק

ונ"ל דלא אצטריך קרא אלא לאחריני אבל לכהן בבי"הק לא אצטריך קרא דוהתעלמת דבלאו הכי לא מטמא מטעם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כמ"ש רבי'. ועוד אפילו אי לית ביה אלא ל"ת גרידא לא אתי עשה דאבידה ודחי ליה משום דבעיד' דמעקר לאו לא מקיים עשה. מיהו לזה יש לדחות דמשעת ביאה לבי"הק כיון דמתעסק מקרי בעידנא דומיא דמיל' בצרעת דאע"ג דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ואפ"ה מקרי בעידנא כיון דמתעסק

וה"המ ז"ל כתב ע"ד רבינו שאין אנו צריכים לכך דתפ"ל דבעידנא דעייל לבי"הק אכתי לא מקיים עשה ואין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת ע"כ. וק"ל מי הגיד לו דדעת רבינו כדעתו דסבירא להו דבעידנא דעייל לבי"הק לא מקרי מקיים עשה דהשבת אבידה ודילמא רבינו ס"ל בעידנא דעייל מקרי מתחיל בעשה דהשבה דהא מילה דאמרי' בה דהוי בעידנא לא נתקיים עשה דמילה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ואעפ"כ אמרי' דהוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה ה"נ דכוותה ואע"פ דיש לחלק דלא דמי מ"מ מנ"ל דרבי' ס"ל כך דהא מצינו לכמה רבוותא דס"ל כן וחד מנייהו הנמק"י בפ' אלו דאית ליה אבידה בביה"ק מקרי בעידנא ולכך הוצרך לטעם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה

פרק י"ב ה"ח שיירה שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולין להציל מידם ועמד אחד מהם והציל הציל לעצמו ואם יכולין וכו' ועמד וכו' אף על פי וכו' הציל לאמצע ועיין להרב המגיד ז"ל

וכתב מור"ם בח"מ סי' קפ"א ס"ב וז"ל ואם אמר שהציל לעצמו ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו. והש"ך ז"ל כתב וז"ל נשבע על כך וכו' שאמר לפניהם ע"כ כוונתו היא לומר עד שיאמר בפני העדים שהוא מציל לעצמו. ואם הלכו העדים למדינת הים או מתו ישבע שאמ' בפני העדים שאני מציל לעצמי ומחזיק לעצמו: