גושפנקא דמלכא (רמב"ם) צג

וכן כתוב למטה פרק י"א דזוטו של ים שזה ודאי נתייאשו ע"כ

ורבינו בכ"מ כתב ומיהו עיקר הדין אע"פי שלא נתייאשו היכא דאין יכולי' להציל וכו' נ"ל שגם רבינו יסבור כן ממ"ש בפי"א ע"כ ע"ש

ולעד"ן שרבינו תפס על ה"ה במה שכתב ומיהו עיקר הדין דאין יכולי' אע"פ שלא נתייאשו וכו' ודלא כרבי' שתלה ביאוש לכך אמר דגם רבי' יסבור כן ממה שכתב בפי"א ר"ל דאע"פי שרבינו תלה הדבר ביאוש הרי בפרק י"א תלה הדבר בהצלה כמ"ש יצאה זו שאבודה ממנו ומכל אדם ודאי נתייאשו ומוכרח אתה לומר דהכא שתל' הדבר ביאוש היינו ביכולי' להציל ואפי' ע"י הדחק ואינו כפי' ה"ה שפי' דרישא דקאמר רבינו אם נתייאשו היינו אם אין יכולי' להציל וסיפא שכתב ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו' היינו ביכולים להציל אפילו ע"י הדחק וזה פשוט. זהו מה שהורוני מן השמי' ועיני לשמיא נטלית שיאיר עינינו בתורתו וידריכנו לעבודתו עבודת הקדש טהורה כי"ר

ואחר כותבי ראיתי למהר"יע בן נאיים ז"ל שהרגיש בקושי' הנז' מה חילוק יש בדבר והניח הדב' בצ"ע ומה שנראה בעיני כתבתי

איברא שלקחה אזני שמץ דבר מנהו שאומרים שבשעת ההצלה פירש שמעון הנז' דבריו ואמר לגדול שבהם נכרי א' שהוא העומד בפרץ בהצלה הנז' והוא אחד מבני השיירא שהצרורות הנז' יש לראובן הנז' חמשה צרורות ובשביל כך האמינו ונתן לו כל מה שיעלה לו לפי החשבון ונמצא שבעת ההצל' הציל לשמעון ולכאורה היה נראה לי דיש לראובן הנזכר זכות אם כנים הדברים מידי דהוה למגביה מציאה לחבירו דזכ' חבירו כמ"ש מר"ן בסי' רס"ט סעיף א' ע"ש

אמנם אחר העיון נראה לע"ד דאין לראובן הנזכר שום זכות אפי' אם יהיו הדברים אמתיים וכל מה שהציל שמעון הציל לעצמו וראובן הנזכר השם ימלא חסרונו דאיתא במר"ן בסי' הנזכ' המגביה מציאה לחבי' אע"פ שלא אמר לו כלום זכה בה וכתב הסמ"ע פי' ראובן אמר בשע' שמגביה המציאה הריני מגביה מציאה זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה וכו' ובסוף הסי' ס"ק ח' ט' ד"ה כיון וכו' ובמגביה מעצמו צריך וכו' דאז אינו יכול לחזור בו וסיים בסעי"ט דבמגביהו מעצמו לצורך חבירו סתם אף אם אחר שהגביהו אמר שהגביה לצורך חבירו נאמן אח"כ לחזור ולומר משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמו אמרתי כן ע"כ. הרי מפורש מדברי הסמ"ע שאם הגביה סתם ולא אמר בשעת ההגבה' וכו' יכול לחזור בו ואפי' אמר בפי' אחר ההגב' הגבהתי בשביל חבירי. ונ"ד גרוע מן הסתם שהזכיר הסמ"ע דהרי לא הזכיר לא בתחילה ולא בסוף אני מציל לחבירי ומה שאמר שמעון הנז' לנכרי הנז' יש לראובן הנז' חמשה צרורו' בממון הנז' יש לומר דכוונתו היא יש לראובן חמשה צרורות ואני מציל לעצמי דהרי הוא זוכה מן ההפקר ומה שאמר לו כן כדי לאמת דבריו שאמר שיש לו חמשה עשר צרורות אבל ההצלה היתה לצרכו ואפילו לדעת הש"ך שאמר אינו צריך לומר בפי' דבכוונה תליא מלתא יודה בנ"ד דהאמת עם שמעון דהכא ליכא שום כוונה כלל ומה שאמר בשעת ההצלה דיש לראובן הנזכ' חמשה צרורות כדי לאמת דבריו וכונתו לומר דהוא זוכה בהם ודבר פשוט הוא

סוף דבר דשמעון זכה בכל מה שהציל ואפילו הציל הכל ואפי' עומד ראובן וצווח אמרי' דנתייאש והרי הוא כמו שצווח על ביתו שנפל וזכה שמעון הנזכר וראובן הנז' השם ימלא חסרונו ושלום על ישראל כי"ר

ואחר כותבי ראיתי להרב מהר"ש צרור ז"ל שהרגי' בקושי' דלעיל מה חידש רבי' בכ"מ על דברי ה"המ דלכאורה דברי שניהם עולים בקנה אחד ותי' הוא ז"ל דדעת ה"ה בעיקר הדין היכא דאינו יכול להציל אפי' עומד וצווח אינו חייב להחזיר דהוי כמו שצווח על ביתו שנפל ואמרי' ודאי נתייאש ומה שיישב על רבינו וכתב ואיפשר שהרב סוב' דכל כהאי גוונא וכו' היינו מסתמא אמרינן נתייאשו אפי' אם אין יכולים להציל כלל אבל אם אמרו בפיר' ודאי לא נתייאשו אפילו אם אין יכולים וכו' נמצא דברי רבינו הפך עיקר הדין היכא דעומד וצווח ואפילו אם אינם יכולים להציל. ולא תקן על רבינו כ"א בסתמא דס"ד מעיקרא בדברי רבינו דמסתמא אמרינן דלא נתייאשו אע"פ שאינם יכולים לזה מר"ן בכ"מ בא וחידש לן דגם רבי' יסבור בעיקר הדין שכתב ה"ה ממ"ש בפי"א שפסק רבינו המוצא אבידה בזוטו של ים וכו' יצתה זו שאבוד' ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנו

ובהורמנותיה דמלכא קאמינא דאחר המחי' מכ"תר דאיך יפרש בדברי הה"מ דס"ל לרבי' דדוק' סתמא אמרי' נתייאשו אבל אם אמרו ודאי לא נתייאשו ודלא כעיקר הדין והרי ה"המ הביא ראיה לדברי רבינו מפי"א גופיה שהביא מרן כ"מ והתם קאמר רבינו דודאי נתייאשו ממנה ור"ל אפילו עומד וצווח אמרינן ודאי נתייאשו וכמו שאמר יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם וכמו שהכריח הרב ז"ל לדעת מר"ן בכ"מ

אלא נראה לע"ד דמחוורתא כדכתיבנא דלדעת ה"המ ס"ל דמה שכתב רבינו אם נתייאשו הבעלים הרי אלו של מוציאן ר"ל אם אינם יכולים להציל כלל והיינו אם נתייאשו ומה שכתב בסוף דבריו ואם אינו יודע וכו' ר"ל אם יכולים להציל ע"י הדחק והיינו ואם אינו יודע וכו' או לא. וריש דברי רבי' דהכא אם נתייאשו הבעלים וכו' היא דפי"א דאינם יכולים להציל כלל ולזה כתב מר"ן דגם רבינו יסבור כן ממה שכתב בפי"א. ר"ל דמה שפירש בדעת רבינו דאיכא דאינו יכול להציל אפילו עומד וצווח אינו מחזיר יסבור כן מפי"א אבל הכא אינו מדבר כ"א ביכול להציל ולכל הוצרך לומר אם נתייאשו או לא וכי תימא דגם בהכא הזכיר בלשונו הזהב המציל מזוטו וכו' כמו התם ומנ"לן למימר דהכא ביכולי' להציל והתם בשאינם וכו' די"ל דהתם קאמ' מזוטו של ים ומשלולית שאינו פוסק דמשמע שאינו יכול להציל והכא בפוסק קתני דיכול להציל

פרק י' ה"א עכו"ם בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה וכו' ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר. אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח ע"כ. שאלה בבעלים יורינו המורה לצדקה בראובן שיש לו חצר אחת בשותפות עם שמעון שמעיר אחרת והחצר הנז' חלוקה לשנים כל אחד מהם יודע חציו שבחצר הנז' והחצי הנז' של שמעון ממושכן ביד ראובן שותפו שבחצר הנזכר בסך מסויים כמ"ש בשטר