גושפנקא דמלכא (רמב"ם) צא

שמכר לו ע"ש שהאריך בראיות וכן מצינו להרדב"ז ז"ל שנשאל בשאלה זו שנשאל עליה מהרימ"ט כמו שנזכר בדברי הרב בשאלה הנז' והשיב הדין עם הלוקח דמצי למימר לבע"ח אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרינן שטרא למריה כדאמרינן במי שאבדה דרך שדהו בפ' שני דייני גזרות ע"ש

אלא שיש לבע"ד לחלוק ולומ' דשאני הנדון שדברו עליו הרדב"ז ומהרימ"ט שהוא בלוקח דעלמ' שאינו בע"ח ומטעם דבדיניהם לית להו דין טרפ' אבל בנ"ד הלוקח הוא בע"ח ואיכא למימר דבדיניהם אית להו דין קדימה ומצינו סיוע לדבר מתשובת הרמב"ן והביאה הר"בי בסי' ק"ד שנשאל על גוי שהוציא על ראובן כת"י ומנהג המלך שכת"י כשטר והשופט הגבה ביתו של ראובן לגוי ומכר הגוי הנזכר הבית הנז' ליהודה ובאו שמעון ולוי והוציאו שטר בעדים על ראובן שמשכן להם הבית הנז' וזמן השטר מאוחר מזמן כת"י לעכו"ם והשיב שהדין עם יהודה ע"ש הרי לפניך דלא זכה הרמב"ן להלוקח אלא מכח שהכת"י של העכו"ם הוא מקודם לשטר המשכונא. ויכולני לומר דאית להו דין קדימא אבל דין טרפא לית להו

אבל כד דייקינן שפיר קושטא קאי דזכה הלוקח כדכתי' דאפי' אמרינן במונח הנח'ה סוב'רת דעכו"ם אית להו דין קדימה כדמש' מדברי הרמב"ן היינו בשט' דידהו אמרינן מוקדם ומאוחר אבל בנ"ד שוברו בצידו דשטרי דידן אית להו בדינא הבל המה וכמאן דליתהו דמו והעדים דידן אית להו דפסלי לעדות ואין כאן דין קדימה כלל. וא"ת והרי דין הרמב"ן כת"י של ישראל הוא שאני התם דמשום דינא דמלכותא דינא כמו שפיר' דבריו שמנהג המלך הוא בזמן ההוא שכת"י כשטר ומכ"ש בשטר גופיה ועוד דהתם העכו"ם הוא שהוציא הכת"י ולכך חשיב בעינייהו אע"פי שהוא כתב ישראל אבל בנ"ד שהישראל הוא שהוציא השט' וחיישי לקנונייא שעושים על נכסי העכ"ום דבדעתם שישראל חשודים על הגזל ובפרט גזל העכו"ם דהיתר הוא אצלם ולכך אינם מחשבים שטרי דידן והם לגבייהו כחרס הנשבר שאין בו ממש ויכול לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדר'

ובנ"ד אמרינן ביה דידמ"ד כמו שמצאתי כתוב למהרימ"ט בשאלה הנזכרת וז"ל כל משפטי דיניהם שיסדו הפקחים שבהם הואיל ומשפט חרוץ, הוא ודרך המלך להתנהג בנמוס זה מקרי דינא דמלכות' ולא בעינן שיהיה תחילת דינו מפי המלך

וכן פסק מור"ם בסי' שס"ט סעי' י"א ישראל שהיה חייב לעכו"ם. והעכו"ם מכר השטר לישראל אע"פ שאסור לדון עם ישראל חבירו בפני העכו"ם מ"מ דייני ישראל יפסקו לישראל זה מה שהיה הגוי מרויח לפני דייני גוים שהוא דינא דמלכותא דינא

גם מר"ן מודה למור"ם בהאי דינא כמו שפסק בסי' מ"ה סעי' י"ז הבא מכח כותי הרי הוא כמוהו וכו' והקשה שם בסמ"ע ס"ק ל"ח והרי בסי' קנ"ד פסק הבא מכח הכותי הרי הוא כמוהו דוק' לגריעותא ותירץ דשאני הכא בשט"ח דינא דמלכותא דינא. גם לתירוץ שני שתירץ דאין מזיקי' ללוקח בידים והיכא דיש הזקא ללוקח אמרינן הבא מכח עכו"ם כמוהו. סייעתא לנ"ד דאין מזיקין ללוקח לטרוף הקרקע מידו. וההיא דסימן קנ"ד גרם היזק בעלמא. וראיתי למהרימ"ט בשאלה הנז' דשאני התם דאמרינן הרי כמוהו לגריעותא דהנזק הוא בכל יום ויום שמזיק לו בגירי דיליה בהיזק ראיה ע"ש

ולא תקש' נמי מההיא שהביא הב"י בסו' סי' ופסקה מור"ם בס"ס רל"ו ישראל שמשכן קרקע אצל עכו"ם וקבע זמן לפדותה וכו' ע"ש דהתם בדיניה' המכר קיים. ואעפ"כ אמרי' כדינינו דייני' ליה והמכר בטל והא מזיקי' ללוקח בידי' די"ל דשאני הכא דלית ליה הזיקא דבלאו הכי מחזיר לו מעותיו ואין לו אלא הרחקת התועלת ובזה אמרינן הבא מכח העכו"ם לגריעותא. כלל העולה ממאי דכתיבנא הוא דזכה הלוקח בקרקע הנז' אי מטעם דכתב הרב המבי"ט דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעי דינא בהדיה מדינא מחמת דשטרא דידן חספא בעלמא וטעם הרמב"ן כדכתב א"נ גם דין קדימ' לית להו ודברי הרמב"ן מעשה שהיה כך היה ושו"ת הרמב"ן השתא מיהא אינן בנמצא בידינו. ואפשר המעיין בדברי הרמב"ן ימצא מפורש בדבריו דזיכהו בלא האי טעמ' אלא שהרב"י הביא דברי הרמב"ן בקיצור נמרץ והמעיין שם ימצא כדכתי'. א"נ דהלוקח זכה מטעם דכתב הרדב"ז דיימר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינן שטרא למריה והש' יצילנו משגיאו' ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר

פרק ו' ה"א קורות ואבנים ועצים וכו' אם נתיאשו הבעלים מהם הרי אלו מותרי' וכו' ואם אינו יודע אם נתיאשו וכו' חייב להחזיר וכו'. נשאלתי על ענין ראובן חושב תלמסאן יע"א אשר היה גולה ונדח בארץ אשר לא לו במדינה אחרת מארץ מרחקי' ממדינות המערב הפנימי ושלח ביד שמעון פקדון אחד זהב מזוקק דמתקרי לאתב"ר חמשה צרורות להוליכם לו למדינתו הנז' כי שם ביתו וכן לשמעון הנז' אית ליה מדידיה מהנז' עשרה צרורות. ויהי מימים בבואו בדרך קרוב למתא הנז' פגעו בו לסטים מזוויינים ושללו ממנו הכל כל אשר בידו בין מצרורות הנז' בין כל הבא בידו כל דמתקרי נכסי גם כל השיירה בזזו איש לו יצאו נקיים מנכסיהם לא נשאר כ"א גויותיהם ואחר סמוך עמד שמעון הנזכ' עם בני השיירה הנז' והכניסו עצמם בעובי הקורה ודברו אל המלך ואל שר הצבא ולא הועילו באשר הם בעלי זרוע ולא צייתי לדינא דמלכות' ושלחו להם אנשים רמי הקומה מפקחי הגוים וחכמיהם לפייסם להשיב את הגזילה אשר בידם ולא הטו להם אזן לשמוע ועינים לראות ואחר שהפצירו בהם עד בוש נתרצו להם והחזירו מעט מזער מהשלל הנז' וכל מה שהוחזר להם בציעו ביניהם לפי הממון. והנה בעת"ה תבע ראובן הנזכר לשמעון הנז' לתת לו חלקו בכל מה שהציל באמור אליו דכל מה שהציל הציל לאמצע ושמעון אומר לא כי דכל מה שהציל הוא לעצמו איכו השתא יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה

תשובה איתא בדברי מר"ן בסי' קפ"א סעיף א' שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפ' אם אינם יכולי' להציל ועמד א' והציל הציל לעצמו ואם יכולי' להציל הציל לאמצע ואף על פי שאמר לעצמי אני מציל יטול כל א' שלו. היו ב' שותפים והציל אחד מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי ה"ז חלק מחבירו וכתב מור"ם דוקא כל מה שהגיע לחלקו ודוקא ביכולי' להציל אבל בשאינם יכולים הכל שלו ע"כ: