גושפנקא דמלכא (רמב"ם) פז

דעיניך תחזינה מישרים שהקדים המקרא למסורת אלא דגרסי' בשניהם לראות אבל לדבריהם גורסי' בראשונה ליראות ובשנייה לראות. וק"ל

ופירש"י ר"ה יראה כל זכורך וכו' כדרך וכו' בא ליראות וכו' לענ"ד דברי רש"י דהכא ודחגיגה וערכין כולם עולים בקנה אחד וכוונתו לומר כדרך שבא הקדוש ברוך הוא לראותך דמפיק לה ממלת יראה בצירי וקמץ כך בא הקב"ה ליראות לאדם דהיינו שיהא האדם רואהו ומפיק לה ממלת יראה בחירק ושבא אבל תיבת לו דחוק קצת שדברי רש"י הם לנוכח ותיב' לו לנסתר (צ"ל לך) והכל קאי אהקב"ה והתוס' שהבינו דברי רש"י בע"א משום דאית להו גירסא אחרת בפירש"י כמו שנראה מדבריהם שכתבו כך אתה וכו' אבל לפי גירסת רש"י שלפנינו דבריו מכוונים אהדדי כמ"ש: הלכות טומאת מת

פרק ד' ה"א רביעית דם וכו' עד שתהא כל הרביעית דם ממת אחד עכ"ל. עיין בש"ס בפרק א' דיני ממונות ד"ד. וכתבו התוספו' שם ד"ה מנין וז"ל לכך צ"ל שיש שם רבוי וכו' עכ"ל. לכאורה ק' מאי מקשים לעיל למ"ל קרא דהא כחם הוא מדם נבילה דמטמא מידי דהוה אבשר והשתא קאמרי דדם נבילה לא חשיב כבשר ומרבי' ליה א"כ שפיר דקאמר הכא מנין ואצטריך קרא. ואפשר לומר דאחר האמת דרבינן דם נבילה למ"ל קרא לדם אדם דמכל שכן הוא דמטמא דטומא' מת חמורה א"נ חזרו מדבריה' דלעיל

עוד כתבו התוספות בא"ד והא דמטהרי רבנן וכו' יע"ש קשה דא"כ לר"ע נמי אצטריך קרא דיש אם למקרא דלא למימר כרבנן דמעטי וכו' ותירץ חד גברא דאתי ממערבא מוהר"י הלוי נר"ו לר"ע לשתוק קרא ולא לימא לא נפשו' ולא נפשת. ואחרי כותבי ראיתי למוהרש"א ז"ל שנתקשה בדבר והניחו בצ"ע: הלכות אבות הטומאות

פרק ו' ה"ה כל משמשי ע"ז כשרץ מטמאין אדם וכלים במגע וכו' עיין בריש פרק רבי עקיבא דקאמר מנין לע"ז וכו' וראיתי לכתוב פה מה שחידשתי באותה סוגייא בס"ד. אמר ר"ע מניין לע"ז וכו' משום דרבנן פליגי עליה ואית להו דוקא במגע כשרץ כדלקמיה לכך התחיל בלשון מנין ור"ל והראיה לדברי מנין לי שע"א מטמאה במשא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה וק"ל

תוס' ד"ה אר"ע מניין וכו' ועוד דהו"ל למתנייה וכו' ר"ל בשלמא בלא פירש"י הוה אמרי' דתנא לה הכא באגב אלו דתני בהו מניין אבל לפי' תנא הני אגב מתניתין מניין שמרחיצין א"כ הו"ל למתני' בפרק ר"א וק"ל ועוד דהוו מצו להקשו' תנא רישא אגב סיפא ואין לפרש כך אלא מתוך הדוחק דלא מצי לשנויי באנפי אחריני וק"ל

ע"ב גמרא ואמר רבה במשא דכ"ע וכו' וכל שכן במגע וטעמיה משום דשינה הכתוב להחמיר ואע"פי דטומאת ע"א דרבנן כמ"ש התוס' אבל לר"א אית ליה לא שינה הכתו' אלא להקל ולכך אית ליה במשא כ"ע לא פליגי דלא מטמא והוא דוחק א"נ דר"א אית ליה דקרא סיפיה מפרש לרישיה וקאי אוטמאתם את וכו' הוא תזרם כמו דוה וק"ל ולר' עקיבא שנה להחמיר ואב"מס אתמעיט מדאתקש לשרץ וק"ל

ולרב"ע למאי וכו' למשמשים ע"כ ולרבנן מכי חרם הוא כמ"ש התוס' וכן לרבנן אליבא דר"א נפקי משמשי' מכי חרם הוא ולדידהו משמשי ע"א כע"א שאינם מטמאי' כ"א במגע אלא דקשה לי בשלמא לפי' התוס' דכתבו בד"ה למשמשי' דאי לא הוקשו לשרץ לא הוה מטמי' להו כלל ניחא אלא לפי' הקונט' דקאמר דאתא קרא למימר דאינו מטמא כ"א במגע ולא במשא ולא בא"מס וכי משמשי ע"א עדיף מע"א גופה וליכא למימר דר"א אית ליה משמשי' ל"מט לרבנן כלל דא"כ לקמן דמקש' מברייתא ע"א כשרץ ומשמשיה כשרץ תקשה מינה לר"א ומאי קאמר הניחא לר"א ואיפשר לומר דגם לרש"י אית ליה כפי' התוספות ור"ל לא בא הכתוב אלא לומר שאין הכלים המשמשים מטמאים לא במשא ולא בא"מס אלא במגע אלא דרש"י קצר בלשונו ותכל תלונותם מעליו וק"ל

רש"י ד"ה דבעי רב חמא וכו' דהקיש' לנדה וכו' ר"ל דרב חמא אית ליה כר"א דלא אתקש לרבנן לנדה אלא לשרץ והקישא דנדה היינו לאברים ולכך לא בעי אלא לרב"ע דאתקש לנדה ולר"א להפך וק"ל

רש"י ד"ה דלא מטמא אלא דאפשר לומר דכוונת המקשה היא למאי אתקש לשרץ כי לאב"מס לקשיה רחמנא לנבילה וילפינן מינה דמטמאה במשא ולא באמ"ס ולמה לי היקשא דשרץ ותרצו למשמשי' ור"ל מרישיה דקרא ילפי' אב"מס ומכי חרם הוא ילפי' משמשי' אבל מנבלה לא ילפינן משמשי'

רש"י ד"ה דלא מטמא דהא אתקש לשרץ וכו' קשה לדבריו מאי מקש' הש"ס לקמיה למאי אתקש לשרץ וליכא למימר דרש"י לא גריס לה כמ"ש התוס' דהא בסמוך קאמר למשמשי' תירוצא הוא ועוד קשה דאמאי קא מפרש הכא תירוצא ולא לעיל בדברי רבה וליכא למימר דרש"י אית ליה דעת אחרת בפירוש הסוגייא ור"ל למאי הלכתא אתקש לשרץ אי לאבמ"ס נילף ממת ועיקר הקרא לא בא אלא למשמשי' ומניה נמי ילפינן אבמ"ס דהא התוספות כתבו ד"ה ורבנן וכו' דלא ילפינן ממת וכ"ת דהתוס' לא כתבו כך אלא אליבא דרבה דאית ליה שנה הכתוב להחמיר אבל לר"א לא. זה אינו דדוקא איכא דרבנן דאית להו היקשה דנדה אינה אלא לאברים אבל לר"מ מוכרח אתה לומר דלא בא אלא להחמיר דאל"כ הל"ל כר"א אינה אלא לאברים ועוד איך נילף תרתי מינה ואי לא מסתפינא הייתי אומר דטעות הוא ומקומו לעיל בדברי רבה ולא גריס לה כמ"ש התוספות וק"ל

תוס' ד"ה בא"מס וכו' אפי' טומאה קלה וכו' ר"ל אפי' ראשון לטומא' וק"ל. בא"ד וי"ל וכו' ר"ל שלשה מינים באבן מסמא וכולהו נפקי מוכל המשכב אלא דינם לאו בשוה כההזב יושב על אבן מסמא וכלים