גושפנקא דמלכא (רמב"ם) פד

היינו לתירוצא בתרא ועוד אגב וכו' אבל לתירוצא קמא ליכא שום ראיה דתני דן ברישא וק"ל. ע"ת: הלכות ביאת מקדש

פרק ד' ה"ח אין הציץ מרצה וכו' עיין להכ"מ והכי נמי איתא בפ"ק דסנהדרין אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"ך יוכיח וכו' ראיתי למוהרש"א ז"ל שהקשה מדקאמר ר"ש כה"ג ביוה"ך וכו' משמע דאית ליה טומאה דחויה. ולמאי דבעי למימר לר"ש נמי אין מעברין לכתחילה תקשה אין מעברין לכתחילה והא אית ליה טומאה דחויה בצבור ותי' דלעולם דר"ש נמי אית ליה טומאה הותרה וצריך ציץ לרצות ובהא פליגי אדר"י וא"המ מכת"ר דאין אפשר לומר דהותרה וצריך ציץ דהא פי' הותרה היינו הותרה לגמרי ואין צריך ציץ אבל כשתאמר דחויה צריך ציץ לרצות. וכ"כ רש"י במסכ' פסחים ר"ש אית ליה טומאה דחויה היא ואי לאו משום דציץ מרצה לא הוה מתכשרי ע"ש. וכן במסכת יומא קאמר הש"ס בפי' ואי ס"ד טומאה הותרה בצבור למ"ל לרצויי ואם סברא היא מאי מקשה ואמאי אצטריך לתרוצי שנוייא אחרינא ועוד דאחר דהאמת דאית ליה מעברין לכתחילה מוכרח אתה לומר דאית ליה טומאה דחויה היא בצבור ופליגי בטומאה. ולעד"ן דלעולם ר"ש אית ליה טומאה דחויה כדדייק לה ואעפ"כ אין מעברין לכתחילה משום דאין דבר קל הוא לעבר ולדחות המועדות והראיה מדקאמר בדיעבד מעוברת ואי הותרה לגמרי אמאי מעוברת בדיעבד. ושוב ראיתי בספר בני יהודה למוהר"י עייאש ז"ל שתלה בדברי הרמב"ם כדפי' ולא תקשי מש"ס דילן דקאמר ר"י אומר מעברין לכתחילה אלמא דאית ליה וכו' דמשמע דלא דייקינן אלא מדקאמר אין מעברין לכתחילה דה"ה אפילו קאמר מעברין בדיעבד מקשה שפיר

והשתא ניחא מה שפס' רבי' טומאה דחויה היא בצבור דלכאורה נראה הפך הדין דהא כללא אית לן דר"י ור"ש הלכה כר"י ור"י אית ליה טומא' הותרה בצבור ואיך פסק כר"ש דאית ליה טומאה דחויה בצבור ולמאי דפרישית ניחא דרבי' פסק בהלכו' קידוש החדש דאין מעברין לכתחילה והיינו כת"ק נמצא לת"ק אית ליה טומאה דחויה בצבור מדקאמר דאם עיברוה מעוברת דאם איתא דאית ליה טומאה הותרה אמאי מעוברת בדיעבד ורבי' פסק כת"ק דאית לן ר"י וחכמי' הלכה כחכמים

וחזה הוית להרב כ"מ שכתב בשם מוהר"י קורקוס וז"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שפסק רבינו טומאה דחויה הוו תרי דסתרן ותירץ שסובר רבינו שהקושייא אינה מוכר' ותירץ לו כן לרווחא דמלתא ע"ש משמע מדבריו דרבינו פסק כר"י

ואנא בריה קלה אחר התאפקי בעפר כפות רגליו לא ידענא מאי קאמר דהא בש"ס קאמר בפי' ורב ששת היכי קאמר טומאה דחויה והתניא ונשא אהרן וכו' וקשיא לר"ש ומשני תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו וכו' ולדבריו מאי משני ועוד היכי קאמר דר"י אית ליה טומאה דחויה והא אית ליה דאינה מעוברת אפי' בדיעבד ואי אית ליה דטו"דח אמאי אינה מעובר' ואי אית ליה דמעברין כדמעיקרא אם כן תקשה ליה הברייתא גופה כדמקשה הש"ס

ואחר כותבי ראיתי בספר בני יהודה שכתב כדפי' דפסק כת"ק עי"ש אלא דתמיהא לי על הרב ז"ל איך לא נתעורר בדברי הר"י קורקוס ולא הזכיר שמו לברכה כלל. ואפשר לומר דכוונת מהרי"ק הנזכר היא דאה"נ דר"י אית ליה טו"הות ורבי' פסק כת"ק כדפירש ובציץ פסק כר"י ואם תקשה ליה יוה"ך יוכיח והו"ל לפסוק כר"י דהותר' ישיב רבינו שאותה קושייא אינה מוכרח' וכו' ואיכא שנויא אחרינא והך שנוייא אינו אלא לרווחא דמלתא משום דאית ליה לר"י הותרה כדמוכחן מש"ס דידן דקאמ' אין מעברין כלל כלל לא אלא דברי מר כ"מ צ"ע. וי"מ שפ' דר"י אית ליה טו"דחו ומתיישבים דברי מר"ן כ"מ ואין נ"ל כדמוכח מש"ס כדפי' בסמוך וק"ל. ולדברינו מסייע לנו הש"ס דקאמ' לא מצינו דאית ליה טו"הות בצבור אלא ר"י ואה"נ דאם באמת ס"ל לר"י טו"דחו בצבור הוה משני שנויא אחרינא כמו שהקשו התוספות מאי מקשה ר"ש לר"י שאני יוה"ך דלית ביה ציץ כלל ואע"פ שהתוספו' ישבו הדבר רבי' לא ניחא ליה בההוא ישובא וק"ל

ראיתי לרבינו שפסק שמפני ב' דברים שעשה חזקיה בקש רחמים שעיבר מפני הטומאה ואנן קי"ל אין מעברין לכתחילה ועיבר ניסן בניסן והקושיא גלויה לעין כל וכבר נתעורר בה הכ"מ. ומה שהוקש' לי בדברי הכ"מ כבר קדמני מר קשישא מוהר"י עייאש ע"ש אלא דאיכא קושייא אחריתי שלא נתעורר בה הרב הנזכר והיא דהכא כתב הכ"מ דרבי' פסק כר"י דעיבר מפני הטומאה וביקש רחמים ועיבר ניסן בניסן כתנא דתוספת' ע"ש ובהלכו' קרבן פסח פ"א ה"א הראני אחד מבעלי הישיבה שכתב הכ"מ וז"ל ואף ע"ג דאמרי' בסנהדר' חזקיה ביקש רחמים וסבר בסוף דנשי' בראשון רשות משום ר"ש אמרו לה אבל לרבי יוסי ור"י ביקש חזקיה רחמים ע"ע לא מפני כך אלא מפני שעיבר ניסן בניסן נמצא דהתם הפך דבריו דהכא דהכא כתב דרבינו פסק כר"י וכתנא דתוספתא והתם קאמר דר"י אית ליה דחזקיה עיבר ניסן בניסן ולפי דבריו הכא ליכא שום קושיא מעיקרא. ודוחק לומר דלא נקט לה אלא לאליבא דר' יוסי ור"י באגב נקטיה דלא אשכחן בדוכתא אחרינא דר"י אית ליה ופליג אתנאי וס"ל דעיבר ניסן בניסן

גמרא אמ"ל ר"ש כה"ג וכו' עיין בתוספות במס' יומא דף ז' ב' שהקשו מאי ראייה מייתי ר"ש מכה"ג ביוה"ך שאני יוה"ך דכיון דאי אפשר להיות על מצח' ותי' מה שתירצו עי"ש: הלכות מעשה הקרבנות

פרק ב' ה"ב אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד וכו' אבל וכו' אין מביאין עמהם נסכים. משנה בפרק שתי מדות דף צ' ב' כל הקרבנות וכו' טעונין נסכים ואמרי' עלה