גושפנקא דמלכא (רמב"ם) פא

נכונים ליום השלישי דשל דבור דבשלישי ניתנה תורה כסברת רבנן ולא הוסיף משה יום א' מדעתו ודו"ק

רבי עקיבא אומר לעולם חמשה ע"כ ר"ל לאפוקי ממה דקאמר ר"י דאמר פעמים שהן ד' כגון אם שמשה תחי' ליל חמישי בא ר"ע לחלוק ולומר לעולם אם שמשה בתחילת ליל חמישי בעי חמש עונות כדמפר' אבל אם שמשה בתחי' ליל רביעי מודה לר"י דבעי שש עונות משום דס"ל דבארבע עבוד פרישה כמו ר"י דלא בא ר"ע אלא להחמיר ולא להקל דימים ועונות קפיד קרא ולדידיה צ"ל דיום ג' ירד בהשכמה והזהירם על ההגבלה ובאותה שעה חזר ועלה בהשכמה. ויום ד' ירד בהשכמה והפרישם

למה ליה למימר להו והאמר רב הונא וכו' קשה דילמא קאמ' להו לאשמועינן בעלמא דקפיד קרא לחמש עונות אבל לתשמיש לא חייש ושוב חזה הוית למהרש"א זלה"ה שנדחק בזה ופי' דבמתן תורה לא איצטריך ולא הו"ל לכותבו כאן במ"ת ע"ש

תוס' ד"ה מניין לפולטת אף על פי שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מסתמא הקפידה וכו' וחזה הוית להרב מוהר"ח אבן עטאר בספרו חפץ ה' שכתב ולא ידעתי למה הוכרחו לומר מ"מ מסתמא וכו' דגם מצוה זו אז ניתנה והקדימה כי היו צריכים לקיימה אז כדין הגבלה ואחר הקיד"ה חמש מאות נ"ל דראיה לסתור ויכולני לומר דליכא טומאת פליטה שלשה ימים דוקא במ"ת דומיא דהגבלה דאינה אלא במ"ת אבל לאחר מ"ת לא אם לא שתאמר דהקפידה תורה כמו שכתבו התוספות

בא"ד ואע"ג דלא הקפיד על זבים ומצורעים ובועלי נדות וכו' קשה דמאי קפידא שייכא בהו והא דבר שלא כרצונו הוא ועוד דבועל נדות בכלל בעל קרי הוא ואיפשר לומר דכוונתם לומר דלא הקפיד לפרוש להם שבעת ימים כשיעור טומאת' ואח"כ יקבלו התורה דכשחנו לפני הר סיני נתרפאו כמאמר המגיד אילו קרבנו לפני הר סיני דיינו ואחר שנתרפאו היה לו להקפיד על מתנת התורה עד שיעבור שבע' ימים שהוא שיעור טומאתם והשתא מתרץ גם לבועלי נדות וק"ל

בס"ד ובעלי קריין אסורים פי' דבעל קרי אינו באימה וכו' דמחמת קלות ראש וכו' ר"ל דגם מצות תשמיש אינו משמש אלא מחמת ק"ר א"נ אחר דבעל קרי אסור בתורה מחמת דאינו רואה קרי אלא מחמת קרי גם התשמיש אסור אף ע"ג דלא אתי מחמת קרי אחר שדינו כבעל קרי ונקרא כשמו ואע"ג דבמעמד הר סיני כולם היו באימה ברתת ובזיע מ"מ הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות אסור וק"ל

תוס' ד"ה אע"פי שאין ראיה וכו' לא משתעי אלא ברחיצת מים דומיא דשמן וכו' ר"ל דעיקר הקרא הוא ברחיצה ובקרבו דקאמר היינו דיש לו הנאה ממנה כמו שהן בקרבו דומיא דשמן מ"מ זכר לדבר מדקאמר כמים בקרבו שהיא שתיה ויש ללמוד סיכה משתיה

בא"ד ואומר ר"י לא הוה ליה וכו' אפילו זכר בעלמא וכו' קשה אם כן אמאי קאמר זכר לדבר ושוב מצאתי בתוספות ישנים שפי' אמאי קרי ליה זכר משום דאיכא דמתני לה ארחיצה קרי לה זכר לדבר. בס"ד קשה לרשב"א דאמאי מייתי האי קרא דאינו אלא זכר בעלמא וכו' ואי לא מסתפינא הייתי אומר דהתנא לא מייתי לעיל אלא הנאה דלאו דרשה גמורא דהפולטת לאו ראיה גמורה דקרא קודם מתן תורה וכן אבבא דמילה לאו דרשה גמורה כדקאמר בברייתא אע"פי שאין ראיה לדבר כדלקמן בפרק ר"א דמילה וכן כולהו

תוס' ד"ה תני רישא וכו' אלא בלאו הכי איכא דתני טהור' וכו' ומאן דמוקי כתנאי וכו' קשה דגם להנך נמי תקשה אמאי תני טהורה ומשבש למתניתין דקתני טמאה ועוד תקשה נמי למאן דתני לה כתנאי אחר דאיכא מאן דתני טהורה טפי הו"ל לאוקומה כחד תנא ואיפשר לומר דמשבשי לה מכח קרא דאמר וקדשת' היום ומחר והפולטת ביום השלישי טהורה וכן כתיב והיו נכונים ליום השלישי ולית ליה דמשה הוסיף יום אחד מדעתיה ולכך תני טהורה ואידך אית ליה דמשה הוסיף יו"א מדעתו ולכך תני טמאה. בא"ד אבל ההיא דריש פרקין דמרוחקות מההיא דפולטת וכו' אבל מתניתין דספינה ודערוגה אפשר דאתי נמי כר"א: הלכות כלאים

פרק י' הכ"ט הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו וכו' קופץ וקורעו וכו' שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת של תורה. והנה כתבו התוספות בסנהדרין דח"י ד"ה מעיד וכו' דבאיסורא אין חכמה ואין תבונה וכו' נמצא לדע' התוס' דאפי' מלך מעיד במידי דאיסורא. איברא מדברי הכ"מ בפ"ג מה' מלכים ה"ז דכתב וז"ל ואני מסתפק אם מה שאינו מעיד הוא דוקא כשאינה עדות לאפרושי מאיסור' וכדאמרינן גבי צ"מ או אפי' בהני ומדברי רבי' וכו' משמע דבכ"הג לא שאני לן בין עדות ממון לשאר עדות דבכולהו אינו מעיד וא"כ כ"ש למלך. ואח"ה לא ידעתי איך עלה על דעתו דרבינו לסבור דמלך וכה"ג אינן מעידין כלל ואפילו לאפרושי מאיסורא והא מדכתב רבי' כאן הרואה כלאי' של תורה על חבירו וכו' קופץ וקורעו מעליו ואפי' היה רבו שלמדו חכמה וכו'. שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה יע"ש וכתב הכ"מ ע"ד ומ"ש ואפי' היה רבו וכו' יש ללמוד כן ממה שאמרו כ"מ שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב וכו' יע"ש

ואע"פי דקאמר התם בש"ס דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב ואל תעש' היינו כשאינו עובר ועוקרו בידים אבל אם עוקרו בידים כגוף לובש כלאים שעוקר הלאו בידים אמרינן אין חכמה וכו'. והכא שמעיד עליו להפרישו מן האיסור נמצא הא' הוא עוקרו בידים ואמרינן ביה אין חכמה וכו' היכא דאיכא ח"ה אין חולקין כ"לר ואם טעמו הוא משום דיש לחלק ולומר דמלך וכ"ג שאני ודברי רבינו הכריחו אותו שכתב בה"ע וז"ל היה העד חכם גדול וכו' בד"א בעדות ממון. אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכו' מעי' משום דאין חכמה וכו' ובכ"ג פרט וכתב כ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך וכו' ע"ש ומינה דייק אבל עדות אחרת אפילו להפריש מן האיסור אינו מעיד ז"א