גושפנקא דמלכא (רמב"ם) עז

כתבתי לכאורה

אך אחר האמת אני אומר בפה מלא אפילו ר' יונה והרשב"א והר"ן וכולהו רבוותא יודו בנ"ד שהבהמה הנז' כשירה לכתחילה ונפש היפה תאכלנה וראיה לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' קע"ד והביא דבריו הרב"י בריש סי' ט"ל שנשאל על סירכא היוצאת מאונה לאונה כסדרן והיא נסרכת בשפת האונה ונסתפ' אם בגב או בחי' וכשנופחין הריאה הרבה נראית שהיא בחיתו' וכשאין נופחין אותה כ"כ נראית שהי' בגב דהיינו שלא היתה הסי' נכנס' בפנים מי ניחוש ונאמר בעודה בחיים לא היתה נפוחה כ"כ ונדון אותה במגב לגב או לא. והשיב רוב הבהמות כשרות ורובה דאורייתא וכיון שכן כל שנסתפ' אם היא נפוחה כ"כ במעי הבהמה אם לאו העמידנה על חזקת היתר עכ"ל ופסקה מר"ן בש"ע סי' ט"ל ס"ה יע"ש. ודבריו אלה סותרין מ"ש לעיל בשמו דלא תלינן להקל אלא כשיש לפנינו דבר ממש לתלות בו וכו' אבל כשנמצא שם ענין הטורף ולא ידענו ענינו אין תולין בו להקל וכו' וק' דבריו אהדדי ודנתי מסברא דודאי יש לחלק בין ריעותא דסי' לשאר רעותות דאתו מעלמא וכן יש לחלק נמי לדעת מר"ן דס"ל כר"י והר"ן דבספ' שקול אמרי' ספיקא דאוריית' לחומר' ובספ' סי' אם היא בגב או בחיתו' פסק כהרשב"א להקל כמ"ש הפר"ח והכריח דמר"ן ס"ל כר"י. ואחר החי' מצאתי דברי הרשב"א מבוארים בס' תורת הבית דל"ה והביא דבריו הפר"ת וז"ל כיון דיש סירכ' בלא נקב למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לה קוץ בושט ולספ' דרוסה דהתם מתיילדא ריעותא וכו' אבל בזה אין שום הוכחת איסור שהרי איפשר שבאה סי' זו מחמת רירין וכו' ותדע דהא עאל ארי בינייהו והוא שותק וכו' תלינן לקולא דאמרינן שלמא וכו' ולא ודאי קאמר ועוד דס"ס הוא ס' מחמת נקב ואת"ל מחמת נקב שמא קרום העליון ניקב ע"כ וכ' ע"ד הפר"ת הרי דלא מצריך בדיקה לחשש' נקב דכל הסירכו' ומה שאנו חוששים להטריף בשלא כסדרן כתב הרב שם דל"ד וז"ל דשלא כס' שאסרו לא מחמת נקב של עכשיו אסרוה אלא מחמת שעתידה להתפרק וכשתתפרק מכאן ומכאן עכ"פ תקרע הקרומו' ותנקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי ובכסדרן כיון דמקום רביתייהו לא מתפרקי עכ"ל עי"ש הרי דברי הרשב"א מפורשי' לפניך דחי' בין ריעותא דשאר ריעותות לסירכא ואע"ג דלא הזכיר הענין כיצד היה וס' ת"ה אינו תח"י מ"מ מוכח מדבריו דמיירי בס' שנפל בסי' מדקאמר שהרי איפשר וכו' ועוד ס"ס וכו' וכן מובן מדבריו שהוא מדבר בעניין אח' ולא בעניין הנז"ל אם הסי' בחי' או בגב מדלא הזכי' בלשונו כדלעיל והיה עושה ס"ס מטעם אם היא בחי' או בגב ודאי הוא מדבר בס' אחר והנה מדקאמר ועוד ס"ס וכו' נראה דתרי מילי קאמר חדא דריעותא דסי' ל"מ ריעות' דעיקר הריעות' הוא הנקב כמ"ש אין שום הוכח' איסור שהרי איפשר שבאה סירכ' זו מחמת הרירין ול"מ ריעותא כשאר ריעותות לאסור אפי' בס' שקול ועוד יש להתיר מכח ס"ס אפילו את"ל שלא מחמת רירין באה וכן היא דעת התוספות והר"ן הביא דבריהם הפר"ח עי"ש. הרי מבואר דשאני ריעותא דסי' משאר ריעותו' וספיקה מותר דריעותא דסירכא ל"מ ריעותא. ואע"ג דחיישינן שמא תתפרק כדקאמר ושלא כסדרן שאסרו וכו' מחמת שעתידה להתפרק וכו' בספקא לא חיישי' לה להתפרק דחששא בעלמא לית לן בספיקה וכן היא דעת מרן דפס' כוותיה בההיא דס' בחי' או בגב ואף ע"ג דמצינו למר"ן שהחמיר בסי' וכתב כל סירכא אסורה ול"מ בה בדיקה היינו לפי המנהגים והחומרות אבל מדינא דגמ' העי' היא הבדיקה אם בצבצה אסורה ואם לאו מותרת כמ"ש הרמב"ם בה' שחיטה עי"ש ואיהו אזיל בעקבותיו א"נ ס"ל כהרשב"א מט' שמא תתפרק. וא"ל דמר"ן ס"ל כרש"י דאית ליה דאין סי' בלא נקב וט' דפסק בההיא לקולא משום דהוי ס"ל שמא בחיתוך או בגב ומשום הכי נעמידנה בחזק' היתר ז"א דהא רש"י קאמר בפי' וז"ל מתוך שהריאה שואבת כ"מ משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונעשה קרום וכו' ע"ש בש"ס ולדבריו אין סירכ' בלא נקב דקאמ' היינו ב' עורות כך משמע פשיטות לשונו ועוד דמסתמא אית ליה כהרמב"ם והרשב"א אית ליה כהרמב"ם דיש סירכא בלא נקב ואין חילוק ביניהם אלא דלדעתו לא בעי בדיקה ולהרמב"ם בעי בדיקה לדינא דגמר' עיין הפר"ת ואף ע"פ דראיתי להפר"ח דשדא נרגא בהוראה זו וכתב דאין קיום להוראה זו אלא לדעת התוספות אבל אנן דקי"לן כר"י כיון דמספקא לן הויא ספיקא דאורייתא לחומרא ודעתו היא להשוות ריעותא דסירכא לשאר ריעותות מ"מ מאחר דמר"ן דעתו היא לחלק בין ריעות' דסירכא לשאר ריעותות ודבריו מפורשים כך כוותיה נקטינן ועלי' דידיה סמכינן ועוד איפש' לומר דאישתמיט מניה דברי הרשב"א דלעיל דאמר דסי' לא מקרי ריעותא ועוד דמותרת מכח ס"ס כנז' ואילולי ראה דבריו אלו לא היה משיג על דבריו והראיה שלא הביא דבריו אלו וחלק עליה' ומטעם זה השיג על הש"ך והט"ז בסי' ט"ל סי"ז הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכה וכו' אין כאן עדות וכו' כתבו ע"ד בס"ק מ"ב ד"ה אין כאן עדות וכו' אם כן הו"ל חד לגבי חד ואוקמה הבהמה בחזקת היתר דהא ודאי כ"ע מודים נשחטה בחזקת היתר גמור עומדת וכל ספיקא לאחר שחיטה תלינן לקולא אלא שחכמינו ז"ל הצריכו לבדוק הריאה מפני שעלולה ליטרף וכו' ע"ש וכעין זה כתב הט"ז וכתב ע"ד הפר"ח בס"ק ל"ח וקצת תימה על הש"ך דהכא כתב בפשיטות דאוקי בהמה בחזקת היתר ולקמן בסי' ן' כת' דהיכא דהאיסור וההיתר תרוייהו שוין תלינן לחומרא וכו' ע"ש ולמאי דכתי' לעיל לס' הרשב"א דאיכא לחלק בין ריעותא דריאה לשאר ריעותות דבריו חזקים והמה כראי מוצק וא"המ מכת"ר נראה לי דאישתמיט מיניה דברי הרשב"א ולכך כת' מה שכתב

וטפי תמיה לי על הרפ"ת ז"ל דגם הוא שדא נרגא בההיא הוראה דהרשב"א וכתב ע"ד וז"ל אלא להרשב"א דעיקרא דדינא לא מכריעא מלתא לאסור מחי' לגב וכו' והא איפשר לומר דלא אסרינן אלא מראשונ' לג' וכו' באופן דעיקר' דמלתא אין הכרח לאוס' כל דאין מחי' לחי'. לזה אם מסתפקים אי הוי מחי' לחי' או מחי' לגב איפשר להקל ע"ש ואח"ה מדב"ק דלעיל מיניה הביא דברי הרשב"א שכתב בפי' דרעותא דסי' לא הוי כשאר ריעותות ולא מקרי ריעותא לומר דאפילו בספק שקול אזלינן לחומרא ועוד דהוי ס"ס ואפי' באיסור דאורייתא אזלינן לקולא וא"כ גם בספק אם היא בחי' או בגב יש להתיר מהאי טעמא דריר בעלמא או מכח ס"ס שמא בחי' או בגב ואת"ל בגב שמא לא ניקב אלא ריר בעלמא