גושפנקא דמלכא (רמב"ם) עה

לגמרי והכלים אסורים ואין לו תקנה עד שילך וכו'

והשתא ניחא תשובת הרא"ש והריב"ש. ומור"ם הביא דבריהם בסי' ק"ט סי"ח וז"ל והא דצריך לילך וכו' היינו שעשה במזיד או שהוחזק לכך אבל אי ידעי' דבטעות נעשה לו סגי ליה ד"ח ויעשה תשובה לפי ראות עיני. הדיין עי"ש וניחא נמי תשובת הרשב"א בסי' תשכ"ב שנשאל על קצב א' שאינו בחזקת כשרות וכו' ששם ידו דרך הושט וכו' והשיב דודאי פסול וכו' כאותה שאמרו ההוא טבחא וכו' ואין לו תקנה עד שילך וכו' הרי מוכח דההוא טבחא הוא במזיד כדכתיבנ' וממילא ל"תק דבריו אהדדי. אך ק"ל דהא כתב בסימן תרל"ב על טבח שיצאת טריפה מתחת ידו ב"פ אם יש לסמוך עליו וכו' והשיב דאם ראינו שהוא דואג ומתאנח מקבלין אותו וכו' עי"ש. והא הכא מאחר שעבר ב"פ הוי כמזיד ואיך קאמר דאם ראינו וכו' והא בעינן עד שילך וכו'. ואיפשר לומר דס"ל דאפי' בב"פ לא מקרי פושע ומזיד ואמרינן שמא שגג

אך ראיתי לרבינו בפי"א מה' עדות שפסק וז"ל וכן טבח וכו' ויצאת טריפה מת"י וכו' שהן פסולין לעדות וכו' עי"ש. נראה מדבריו דההוא עובדא מיירי בשוחט ומוכר לעצמו דהו"ל חמדת ממון והרי הוא מזיד ולכך צריך תשובה מעליא שילך וכו' אבל השוחט לאחרים מסתמא אמרינן שוגג הוא ולא נפסל וכ"כ מר"ן כ"מ עי"ש. ובזה מיושב קושייתינו דלעיל דגם זה מקרי חשוד משום דחמדת ממון גרמה לו לעבור והשתא א"ש מ"ש רבינו כאן ובפ"ח מה' מ"א ה"ט שכתב דמשמתין ומעבירין וכו' עד שילך וכו' ומדבריו משמע אפי' א' ואפי' שאינו מוכח ממעשיו שעושה במזיד משמתין ומעבירין ליה וצריך לילך וכו' והוא הפך כל הפוסקים אכן כפי מ"ש הכ"מ א"ש דהוא אזיל לשיטתי' דס"ל דשוח' ומוכר לעצמו מקרי חשוד מחמת חימוד ממון והוי כמו מזיד. ואיפשר שגם כל הפוסקים מודים בזה אבל היכא ששוחט לאחרים ויצאת טריפה מת"י בשוגג מודה רבינו דלא מחמרי' עליה כולי האי אלא בתשו' כל דהו' סגי כפי ראות עיני הדיין

ובמאי דקאמר בגמ' עד שילך וכו' ויחזיר אבידה וכו' מדלא קאמר או יחזיר משמע דבעי' תרתי ילך ויחזיר. ברם מדברי רש"י משמע דבחדא סגי דקאמר דתשו' דהתם לאו איערומי הוא יעי"ש משמע דתשו' לחודה חיישינן להערמה וכשילך ליכא הערמה אבל במחזיר אפילו בלא. הליכה לא חיישינן להערמה מאחר דאיכא פסידא דממונא וכ"כ בדבור שאח"ז דכיון דמחזיר. אבידה ודאי דהדר ביה וכו' עי"ש וכן ראיתי להרא"ש שכתב או יחזיר אבידה וכו' משמע דבחדא מנייהו סגי. אמנם ראיתי לה' פר"ח שכתב משם הרא"ם דבעינן תרוייהו על שילך וכו' ויחזיר שם אבידה בדבר חשוב

פרק י"א הי"ג מי ששחט את הבהמה וכו' וקודם שיבדוק וכו' ובא כלב או עכו"ם וכו' הרי זו מותרת. ועיין להרב כ"מ דנתן הטעם משום דקי"ל נשחטה בחזקת היתר וכו'. אירע מעשה במקולין בענין בהמה שנשחטה כראוי ובדקו הריאה ובשעת בדיקה הוציאו הריאה לחוץ לפי שהיתה בה בועה באונה במקום הדק כדי להעלות חוט בשר וכשרו הבהמה הנז' והיה דבר זה ביום ו' אחר חצות היום וביום הראשון בבקר עת תפלה בא הטבח בעל הבהמה הנז' והריאה בידו אצל השוחט שהיה שם במקולין בשעה שבדק השוח' הנז' להריאה ואמ"ל תראה סירכה זו עכשיו הנה באתי לחותכה וראיתי סי' זו והוא הריאה שנבדקה במקולין התחיל השוחט צווח ואמ"ל אני הייתי עומד שם בעת שבדקה השוחט ולא ראיתי מאומה והוא מכחישו והתחיל הטבח לישבע ולקלל את עצמו שכך הוא האמת וזו היא הריאה וביום הששי מכר חצי האונות והדקין וכו' ונשארה האומה והטרפש וקצת מהלב וקבלה בידו השוח' לראות הסירכה אם היא סי' או ריר בעלמא ומצא דבוק בעלמא שהאומה דבוקה לטרפש. הכניס ידו וראה הדבוק הנז' רך ובנענוע כל דהו נתנתק ולא נשאר שום רושם בריאה ובאו השוחט והטבח הנז' לפני חכם העיר וספרו לו הענין והיה השוחט הראשון צווח ככרוכיא לאמר אין זה כי אם עורמה ועלילה מבקשים עלי להוציא שם רע כדי שיעבירוני. ואינו אלא מלומד מאחרים והתחיל עוד לישבע בכפלי כפלים ואמר להם החכם הנז' כדי לנפוח הריאה ונפחוה ולא בצבצה ולא נראה לו בה שום שנוי והתירה. למחר שמעו חכמי העיר דבר זה. והתחילו לדבר תועה על החכם הנז' ולומר הלכה זו מקופחת היא. חדא שהשוחט מכחיש לטבח ואומ"ל לא זו היא הריאה ומבהמה נבילה אחרת באה לידו ואיך נאמן הטבח יותר מן השוחט ועוד מאחר שעברו עליה ב' ימים הסירכא היא מתרככת והריאה לא נשאר בה כח ואינו מועיל בה בדיקה ואפי' אם היא נקובה לא תבצבץ דהוי כמו מים קרים דמטרטשי ואין מועיל בה בדיק' ורצו לאסור הכלים שנתבשל בהם הבשר. וכ"ז בדו מדעתם מכח סברא בלי שום ראיה. ולכן ראיתי לעמוד על קו הדין והאמת מפי ספרים וסופרים ומי שחותמו אמת ינחני במעגלי צדק ואמת

תשובה איתא ברבינו הרמב"ם בהלכות שחיטה ובדברי רבינו הטור וז"ל ריאה שלא נבדקה ובא זאב ונטלה והחזירה כשהיא נקובה כשירה דתלינן בזאב ולא חיישינן שמא במקום נקב נקב ואפי' יש בה נקבים שלא במקום שיניו תלינן ביה משום דבהמה כחייה בחזקת וכו' נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה יע"ש ופסקה מרן בסי' ט"ל ס"ב יע"ש. ולכאורה נראה מדבריהם דאחר שחיטה אין אוסרין שום בהמה מספק אא"כ ידעי' בה בודאי שהיא טרפה. וק"ל על דבריהם מהא דפסק מור"ם בסימן ל"ח ס"ב וז"ל היה ספק אם המים מכוסין במוח אם לאו טריפה אמאי לא אמרי' נשחטה הותרה עד שיודע וכו' וכן פסק עוד בסי' ל"ג ס"ד וז"ל בושט אבל אם יש לחוש שניקב על ידי קוץ ומחט טריפה ואפילו אם לא ניקב אלא הפנימי דחיישי' שמא ניקב גם החיצון יע"ש מיהו לזה יש לישב משום דקוץ ומחט שכיח למינקב ולא הוי ספק שקול דצד האיסו' עדיף טפי מצד ההיתר וקרוב לומר שניקב גם החיצון א"נ דנקיבת הושט מקרי איסור נבילה כמו בשחי' והיא בחזקת איסור עומדת וכן מוכח בב"י דנקובת ושט מקרי נבי' ובזה יש לתרץ ההיא דפסק מרן בגרגרת שנמצאת טבעת על הסכין ואין ידוע אם מחיים או לא דפסק טריפה ע"ש דהוי ספק שאירע בשחיטה. מיהו ק"ל מריאה שנמצאו עליה תולעים וכו' ואם אין המקום לתלות והדבר ספק וכו' ואינם דומים ז"לז טריפה ואמאי לא אמרי' נשחטה בחזקת היתר וכו' ואולם גם בזה יש