גושפנקא דמלכא (רמב"ם) עב

דנפקא מינה לעוסק במצוה וכו' אבל בערב פסח ישראל מוזהרי' על הטומאה סברא היא דמטמאין אותו בע"כ מאחר דישראל כולהו מוזהרים על הטומאה דינו כמ"ע וחייב דגם ישראל בערב פסח מטמא לקרובו בע"כ והשתא קרא מיירי בכ"ז אלא דבשאר ימים אין סברא לומר דכופין דאם כן מגרע גרע מישראל אבל בע"פ כופין אותו

אלא דנראה דדברי הרא"ם הפך דברי התוספות דכתב ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בע"כ והתוספו' כתבו דנפקא מינה לעוס' במצוה משמע דאין כופין דוקא בע"פ. ודוחק לומר דהרא"ם משתעי בע"פ דא"כ קרא דלה יטמא לא אתא אלא לערב פסח ואין דרך הכתוב לדבר על זמן מן הזמנים ונראה דהרא"ם רוח אחרת עמו וס"ל דאפי' בשאר הימי' חיובא רמייא על קרובו ואם לא רצה כופין וכן הדין בישראל כמ"ש הרמב"ם בה' אבלות והשתא ההיא עובדא דאמר בש"ס דיוסף הכהן דטמאוהו חכמים משום דחיובא רמייא עליה ולא מטעם דערב פסח וישראל מוזהרין דלא פי' מהרש"א כן אלא לדעת התוספות בפי' דנפקא מינה לעוסק במצוה וכו' ואין כופין אותו הוכרח לתת טעם לדבר משום דאין סברא לחייב לקרובו אחר דאיכא קוברים כן דעת התוספות ומעשה דיוסף הכהן היה בע"פ שישראל כולם מוזהרים על הטומאה לכך חיובא רמייא עליה אבל לדעת הרא"ם אפילו בלא ערב פסח כופין אותו מאחר שהוא קרובו דכך גזירת הכתוב לה יטמא חובה וכן אתי שפיר בריית' דהתם בזבחים שהביא גבי ההוא מעשה דיוסף הכהן וז"ל הברייתא לה יטמא מצוה ואם לא רצה לטמא מטמאין אותו בע"כ דלדעת התוספות התנא איירי בע"פ והוא דוחק כדפי' ואיפשר לומר כמ"ש הכא דקרא בכל זמן אלא דבשאר הימים לא כייפינן ליה ובערב פסח כייפינן ליה אבל לדעת הרא"ם לרש"י ז"ל הברייתא היא אפילו בשאר הימים: הלכות איסורי ביאה

פרק י"ז הי"ב כהן גדול שמת אחיו אף על פי שהוא מן האירוסין הרי זה לא ייבם אלא חולץ ע"כ. והכי איתא בפ' כיצד ד"כ. ראיתי בכת' הר"א הכהן זלה"ה וז"ל וראיתי להרשב"א ז"ל שהק' עמ"ש רב בקידושין דכ"א ב' ביפ"ת לגבי כהן דקאמר הואיל ואשתרי בביאה א' אשתרי בביאה ב' דא"ב אמאי אמרו ביבמות דאלמנה מן האירוסין גזרי' ביאה א' אטו ביאה ב' ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי יע"ש

ותירץ הוא ז"ל נראה בעיני דשאני התם באלמנה דלא אשתרי גמר ביאה כלל דהא קי"ל דיבמה ניקנית בהעראה ולהכי גזרי' הואיל ולא אשתרי. משא"כ ביפ"ת דאשתרי בביאה גמורה ע"כ

ולעד"ן דתירוצו תמוה ואין בו כדי שביעה דמ"מ עדיין תקשה מ"ש וכפי דברי רב הול"ל הואיל ואשתרי תחי' ביאה אשתרי סוף ביאה דמאי שינוי איכא בין אם אמרינן הואיל ואשתרי ביאה א' אשתרי ביאה וכו' או אי אמרינן תחילת ביאה וכו' דהא מצינו להתוס' שם ביבמות ד"ד ד"ה אטו ביאה כתבו וז"ל גזרי' ביאה א' אטו ביאה ב' לאו דוקא אלא תחילת ביאה אסוף ביאה. א"כ גם לענין היתר אמרי' הואיל ואשתרי תחי' ביאה אשתרי סוף ביאה וגם הרב הרא"ך לא כתבו אלא בלכאורה

ולעד"ן לתרץ דלא דמי אלמנה מן האירוסין ליפ"ת דשאני יפ"ת דשייך למימר בה הואיל ואשתרי אשתרי דלשון אשתרי משמע היא אסורה אלא דהתורה התירה מאיזה סיבה כמ"ש ביפ"ת דהתירה התורה בקושי שלא דברה תורה אלא כנגד יצ"הר כמ"ש רש"י דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה ואף על פי שהיא מאוסה ולא יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו ויהיו נבלות יע"ש נמצא שהיא אסורה אלא בקושי התורה התירה שמא יעבור. וכו' ולכך קאמר הואיל ואשתרי אשתרי אבל הכא גבי אלמנה לכה"ג לא שייך למימר בה הואיל וכו' דביאה א' היא היתר גמור דהכי קי"ל בכל התור' כולה אתי עשה ודחי ל"ת וכאילו התורה אמרה בפי' אלמנה לכה"ג והיא יבמה מותרת לו לכה"ג בביאה א' משום יבמה יבוא עליה עשה ודחי הלאו. אבל אחר שקנאה בביאה א' כבר קיים עשה ובביאה ב' לית בה עשה ולא דחי הלאו ולא שייך למימר בה הואיל ואשתרי אשתרי א"נ דשאני יפ"ת דהיתרה מפורש בתורה שנא' וחשקת בה ולקחת וכו' לכך אמרי' הואיל ואשתרי וכו' דגזירת הכתוב היא אבל ביבמה אין היתרה אלא מכח דרשא דאתי עשה לכך גזרינן ביאה א' אטו ביאה ב' וק"ל

פרק כ"ב ה"ב לפי' ראוי לאדם לכוף יצרו וכו' ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה וכו' ע"כ ואמרינן בגמרא מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה וכו' ועיין בפרק המקנא בש"ס ובתוס' ד"ה היא תצודינו וכו' שכתבו והכי משמע בפ"ג דיבמות היכא דלא הוליד ממזר וכו'. הנה ראיתי בש"ס דחגיגה על מתניתין דאמר' מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. פירש"י שהביא פסולין ויהי זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקים בתשובה ע"ש וכתבו התוס' זה הבא על הערוה דטפי בושתו שהממזר נראה לעולם וכו' יע"ש מדבריהם נראה שהם הפך דברי רש"י שאמר על התשו' ופי' הם דקאי אבושת דעולם הזה ופי' מעוות ליו"ל בזה העולם דאל"כ מה באו התוס' להוסיף על דברי רש"י זה נ"ל. וק"ל דדבריהם הם הפך ש"ס ערוך ביבמות דקאמר התם בשעשה תשובה ומקשים הש"ס וכי הוא בע"ת והאמר מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה וכו' יע"ש הרי דמתני' דקאמר מעוות לא יוכל לתקון זה הבא וכו' הוא לענין תשובה. וגם תקשה מאי מקשה התם בש"ס מההיא דהבא על א"א ואסרה וכו' דמעוות וכו' לאו לענין תשובה. ומכח זה אמרתי דהתוס' לא פליגי על רש"י ומעוות הוא דלא מהני תשובה ונתנו טעם דאמאי רוצח מהני תשובה ונתנו טעם לדבר דטפי בושתו וניכר ויהיה לזכרון לכך לא מהני תשובה

ואחר החי' ראיתי בעין יעקב שהביא דברי התוס' הנז' מפורשי' באר היטב שדבריהם הפך רש"י וז"ל כתבו בתוס' פירש"י המוליד ממזר וכו' לפיכך אין עונו נמחק בתשו'. ולא נהירא דאין לך דבר שעומד בפני התשו' אלא וכו' לפי שבושתו וקלונו ניכר לעולם