גושפנקא דמלכא (רמב"ם) עא

גמרא שם ואם איתא ליחשוב נמי וכו' ר"ל מאחר שמצינו דר"י אית ליה כב"ש דלא מצינו אפר שקרוי עפר אלא עפר דוקא ובאה ההלכתא ואמרה בכסוי הדם דלאו דוקא עפר ובסוטה אוקמה כדינה דעפר דוקא ולא חשיב לה מוכרח טעמיה משום דהכא בקרקע כתיב ואין בו אלא עפר מינה נלמוד אליבא דב"ה דאית להו דאפר קרוי עפר דוקא בכסוי הדם אבל הכא בסוטה עפר דוקא משום דבקרקע המשכן קאמר ולהכי הוא דאתא ולפי זה לא תקשה קושיית התוספו' ד"ה ואם איתא וכו'

ורש"י ד"ה והלכה ככולה דבר וכו' כגון הגיה והזרניך וכו' לא ידעתי דאמאי השמיט בלשונו אפר ואין לומר דאפר נפיק ממשמעות עפר דהא ר"י ס"ל כב"ש דאית להו דאפר לא מקרי עפר. ועוד תקשה מאי פשיט מהכא דהלכה לא באה אלא אשאר ולא אאפר דהוא ממשמעות והבעייא דידן הוא אאפר וק"ל. וי"ל

רש"י ד"ה התורה אמרה בתער וכו' וא"ת אין זו עקירה וכו' נראה מדבריו דקושייתו היא דוקא אתער ולא אאחריני ואמאי לא תקשה אאחריני וי"ל דלאחריני מקרי עקירה ממש שהוא מקל בהלכה אקרא דהרי התורה אמרה בעפר דוקא אבל אם כיסה בדבר אחר לא קיים מצות כיסוי נמצא עוקר וכו' וכן לענין גט ספר דוקא ואם כתבו ע"ד אחר אינה מגורשת ובאה ההלכה ואמרה מגורשת אבל בנזיר חומרא היא שהתורה אמרה אינו חייב דווקא בתער וההלכה הוסיפה להחמיר עליו אפילו בזוג וכל דבר. ודו"ק

והתוספות שם ע"ב ד"ה מאי הוי עלה וכו' וי"ל דלא אתבריר להו האי דשיירי' וכו' כדפירש' וכו' ר"ל כדפירש"י לעיל ד"ה ואם איתא וכו' דאפר בכלל משמעותיה דעפר ולא שיירי לסוטה דהרי אפר בכלל עפר ובכיסוי הדם דהוצרך ההלכה לאו משום אפר אלא משום אחריני דמגדלים צמחים כגון הגיר והזרניך וכו' או משום דתנא נחית לשיורא ודוקא עפר והלכה בכיסוי הדם אכולהו וה"ה אפר וק"ל

הלכה י"ח מצות חכמים וכו' שנאמר וקינא את אשתו ע"כ עיין למרן כ"מ שכתב וז"ל דפסק כר"ע דאמר בפ"ק דסוטה ד"ג וקינא את אשתו חובה ור"י ס"ל רשות וכה"ג פליגי גבי טומאה עי"ש והתוס' שם ד"ה ר"י וכו' כתבו וז"ל לר"י דאמר רשו' בציר להו או לר"ע טפי וכו' ר"ל דממה נפשך אותה דרשא דשש מאות וכו' לא אתיא כחד מינייהו לא ר"י ולא ר"ע א"ת אתיא כר"י דאמר רשות ואיכא תרי"ג חוץ מהנך קשיא לר"ע דא"כ לית ליה האי דרשא דתרי"ג דהא אית ליה טפי ואי ר"ע אית ליה תרי"ג בההוא א"כ לר"י בציר להו ותירצו דאית להו תרי"ג ול"פ אלא באלו אם רשות או חובה ולר"ע דאמר אלו חובה אית ליה כנגדם בשאר מצות שיאמר לך דאינם מדאוריית' אלא אסמכתא ולר"י אית ליה שהם מדאוריית' וק"ל. בא"ד בירושלמי אמרינן דר"א אית ליה חובה וכו' אלמא קסבר אסור לקנות וכו' דתנא דידן הוא דסבר הכי אבל לר"א וכו' וקש"ל לפי לשון מתניתין דקאמר המקנא לאשתו ר"א אומר וכו' דמשמע דתנא דידן אומר המקנא והוא אומר ר"א אומר ניחא טובא מה שישיבו אבל לפי לשון הבריית' דקאמר ר"י ב"י אומר משום ר"א המקנא לאשתו וכו' משמע דר"א הוא אומר המקנא וכו' ואיפשר אחר דמצינו במתני' יש לישב גם הברייתא ורי"בי הוא אומר המקנא לאשתו ר"א אומר מקנא וכו' וכאילו כתוב כך וק"ל

עוד כתבו התוספות ד"ה לה יטמא מצוה ונפקא מינה לעוסק במצוה וכו' נראה לי דכוונת התוספות היא דמאי דקאמר בש"ס ר"ע אומר חובה היינו מצוה בעלמא ואינה חובה כשאר מצוות התורה דענוש יענש עלייהו וכופין עלייהו לקיים העשה. אלא אם קיימה יש לו שכר ונקרא עוסק במצוה פטור. מן המצוה דהיינו אם היה עוסק בקבורת אחותו ונזדמנה לו מצוה אחרת פטור ממנה ואיידי דנקט בהנך חובה נקט בה חובה ואינה אלא מצוה ונפקא מינה וכו' וא"ת מי הכריחם לפרש בדברי ר"ע שאמר חובה דמשמע חובה כשאר מצוות התורה וכופין עליה ואמרי מצוה בעלמא לעניין עוסק במצוה וכו' ואין כופין עליה. וי"ל כמו שפי' הרב מהרש"א ז"ל דמוכרח דקרא דלה יטמא בשיש לה קוברים דאל"ך אפי' אחר שאינו קרוב מחוייב בדבר דמת מצוה הוא. ואם כן אין סברא לומר דמחוייב הכהן ליטמא לקרובו וכופין אותו בעל כרחו דמגרע גרע הוא מאיש ישראל דאינו מחוייב ליטמאות לקרובו היכא דיש לו קוברים לכך הוצרכו התוס' לפרש דחובה היינו מצוה ונפקא מינה לעוסק במצוה וכו' דוקא או לטמאותו בע"כ בערב פסח כי ההיא דיוסף הכהן מאחר דאותו היום כל ישראל מוזהרים על הטומאה משום קרבן פסח והמצוה רמייא עליה כל הקרב הקרב תחילה ונעשה לגבי דידיה כמ"ע אבל לר"י דאית ליה . רשות שוה הוא כאיניש אחר שאינו קרוב

א"נ הא דנקט לה ר"ע בלשון חובה והיא אינה אלא מצוה משום דר"י קאמר רשות לכך קאמר ר"ע חובה דמצוה לגבי רשות קרי ליה חובה

אלא דיש להקשות דאמאי הוצרכו לומר דנפקא מינה לעוס' במצו' וכו' יאמרו ר"ע מצוה ויש לו שכר בקיומה ור"י רשו' ואין לו שכר ואיפשר לומר דאף לר"י אם נתעסק בה יש לו שכר דלא קאמר ר"י אלא רשות ירצה להתעס' אבל אחר שנתע' בה ודאי יש לו שכר אלא דאין שכרו כמו מצווה ועושה ולכך אם נזדמנה לו מצוה אחר' יעשנה מאחר שהוא מצוה בה אבל לר"ע דאית ליה מצוה לכך אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה ולפי דברי הרב ח"ה ניחא דלא תקשה אמאי לא פי' מצוה אלא בההיא ולא באחריני דההיא מכח סברא כדפי' ועוד דלא שייך בהו ההוא טעמא דעוסק במצוה פטור ממצוה. ועוד דבש"ס קאמר בפי' המשחרר עבדו עובר בעשה נמצא דהוא חובה וכן ההיא דקינוי משום דתרי קינוי כתיב ואיכא חששה שמא יהי נכשל אחרי אשר הוטמאה ולית בה לקוחין ומוכרח שהם חובה וק"ל

ואחר כותבי ראיתי להרא"ם ז"ל בפ' אמור שכתב רש"י בחומש לה יטמא מצוה ונתן הרא"ם ההכרח לרש"י דאי רשות אמר מכאם לשארו נפקא לה יטמא לחובה ואם לא רצה לטמא מטמאין אותו בע"כ וכו' יע"ש נראה מדבריו שהביא דברי רש"י מצוה וכתב עליו לה יטמא חובה דאין חילוק בין מצוה לחובה ומצוה היא חובה וליכא שום חילוק ביניהם אלא דהכא מכח סברא וכו' מגרע גרע מישראל דאינו מחוייב ליטמא לעם קרובו היכא דיש לו קוברים הוכרחו לומר דנפקא מינה לעוסק במצוה פטור מן המצוה ואין כופין אותו והוא הטעם דנקטו בלשונ' לה יטמא מצוה איידי דנקטו