גושפנקא דמלכא (רמב"ם) סח

ששתתה או אחר. ואפשר לומר דהחיוב היוצא מק"וס הוא להשקותה ואחר ששתתה ליכא רגלים דק"וס שהרי כבר שתתה והמים לא בדקוה. ונחשבים העדים שבאו מכשי' כעדי טומאה דעלמא ולכך בעי' תרי סהדי או דילמא כיון דהאמי' תורה לע"א אחר קנ"וס עדיין הנאמ' במקומה אחר שקדם לה הקנו"ס וליכא חי' בין ע"א לב' ואפי' אחר ששתתה

ותירצו מסתברא וכו' כדעולא דאמר כל מקום שהאמינה וכו' ותירוצו תמוה לע"ד דמאי דקאמר עולא כל מקום וכו' היינו אם בא ע"א והכחישו אמרינן כ"מ שהאמי' ואין דברי ע"א מועיל לגבי ב' אבל הכא הספק הוא אם העד נאמן או לא ומאי קאמרי כדעולא וכו' דהספק הוא בגופיה אם הוא נאמן אחר ששתתה

ואחרי כותבי ראיתי להר' מש"ל בסוף פ"ג דסוט' שהביא דברי התוס' הנזכ' ודקדק הדקדוק שדק' בדברי התוספות מאי ראיה מביאין מעולא יע"ש ותירץ דכוונת התוס' דמסברא ליכא לחלק וא"ת דאמאי דנקט במתני' עדים השתא דאפילו ע"א נאמן ותירץ כדעולא כ"מ שהאמי' תורה ע"א הוא במקום ב' לכך קרא לע"א עדים והכונה היא עדות המועיל יע"ש

אלא שראיתי להרב מש"ל שפי' התוס' באופן אחר משום דקש"ל לפי דברי התוספות דפי' ה"ה לע"א משמע מדבריהם דקאי גם אדברי רב ששת וא"כ דבריהם הוא הפך הראיה שהביא מקרא ועד אין בה שנים אין בה הא א' אית בה וכתיב והביא אותה אל הכהן וכו' אלמא בע"א מים בודקים ואיך אמרי וה"ה ע"א אין המים בודקים ומכח קושיא זו הוכרח לפרש דמאי דקאמרי התוספות ה"ה קאי על המתני' שהביא ראיה ממנה אבל ר"ש שאמר עדים במד"ה אין המים בודקים עדים ב' דוקא אבל בעד אחד אין מים בודקים והראיה שמביא מן המתני' היא אחר שאמר לנו אם באו עדים לה שהיא טמאה ואפי' אחד ואמרי' אסורה ואמאי דילמא סהדי שקרי דלא בדקי המים אלא אמרינן אית לה שני עדים במד"ה שנטמאה ולכך לא בדקוה דאל"ך אמאי אסורה שקרי נינהו אחר שלא בדקוה המים יע"ש

ואח"ה רבה מכ"תר דאין הפשט של התוספות כן דהא קאמר ור"ש דאמר וכו' דוקא עדים ותירץ אתרוייהו וה"ה לע"א ואם כדברי הר' היה להם לפרש ולא לסתו' אחר דנקטו בתי"א שהספק הוא על שניהם. ועוד דמשמע מש"ס דאמאי לא בדקו ההיא דמתני' שבאו עדי' ואמרו משו' דידעי בה אינהו גופייהו ולכך לא בדקוה וכן משמע מפירש"י דאמר משום דהוו ידעי בה לא בדקי וכו' משמע הנך עדים שבאו ולפי דברי הרב מש"ל עדים אחריני במד"ה ולכך לא בדקוה המים ועוד דהתוס' כוונתם להשוותם אהדדי וכמ"ש בעד אחד נאמן ואין משקין לה ואסורה גם אם יש לה עדי' במד"ה אפילו ע"א אין המים בודק' ולפי דברי הרב מחולקי' שלא להשקותה או שתתה עד אחד נאמן אבל לענין בדיקה בעי' ב'

ולעד"ן דהפשט לא יופשט כמ"ש בדבריהם בשנים הכתו' מדבר ואם תקשה קושי' מש"ל דהא מקרא משמע אם הוא אחד מים בודקים אותה שהרי ועד אין בה כתי' וכ"מ שנאמר עד הוא ב' עד שיפרט לך א' ושאני הכא דלא כתב א' משום דאצטריך לדרוש והיא נטמאה ועד אין בה דסמיך ליה לדרוש מינה עד אחד בסוטה נאמן ולכך לא כתב עד אחד אלא עד סתם דלא אמרו חז"ל כל מקום שנאמר עד הוא ב' עד שיפרט א' היינו במקום שהיה יכול לכתוב עד א' וכתב עד כגון במקום דאין ללמוד ממנו אלא דבר א' אבל הכא דילפינן מיניה כמה דרשות וצריך לכתוב עד סתם לדרוש מיניה עד בסוטה נאמן שהיא סמוך לו אע"פ דכתב עד סתם לאו לעיכובא עד שהוא ב' לכל הפרשה כולה דלא נכתב עד סתם אלא לדרוש מינה ע"א בסוט'. ומה שהוכרחו לזה הוא משום דמצינו שהתורה האמינה עד א' בסוט' ודאית ואפילו אחר ששתתה מקרא דאמר ונטמאה ועד אין בה והיא לא נתפסה גם לימוד אחר שלמדנו ממנו ועד אין בה והביא האיש את אשתו אל הכהן היינו דלית דידע בה כלל אבל אם איכא אפילו עד אחד דידע בה אין המים בודקים אותה כמו אם איכא עד אחד בטומאה דאין משקין לה

וראיתי להרא"ם על התורה שהקשה על רש"י : שהביא בחומש ועד אין בה הא אם יש לה אפילו עד אחד לא תשתה וכו' יע"ש והקשה עליו הרא"ם הקושי' הנז' שהקשה המש"ל דאדרבא מקרא דועד אין בה מוכח דוקא ב' אין משקין לה אבל א' משקין ותירץ דקרא דועד אין בה לא קאי אלא אוהיא לא נתפס' דסמיך ולא קאי אקרא והביא האיש וכו' יע"ש ותמיהא לי דהא רש"י כתב בש"ס על ההיא דקאמר על הסוטה דאית לה עדים במד"ה אין המים בודקים אותה שנאמר ועד אין בה דליכא דידע בה וכו'. כתב רש"י ד"ה ועד אין בה אף על גב דדרשינן ליה לעד אחד נאמן בסוט' לסוטה ודאית שלא תשתה עוד אין המקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן נמי הכי ועד אין בה והביא האיש את אשתו וכו' הא רש"י בפירו' קאמר דקרא ועד אין בה קאי על והביא האיש וכו'. וקאמר דהוא פשט הקרא ואיך קאמר דלא קאי על והביא. ועוד בש"ס קאמר בפי' סוטה שיש לה עדים במד"ה מנין שאין מים בודקים אותה שנא' ועד אין בה ולפי דבריו דקאמר ועד אין בה לא קאי על והביא מהיכן גמרינן סוטה שאין המים בודקים וכו'

וי"ל דהרא"ם אית ליה דהלימוד לסוט' שיש לה עדי' במד"ה הוא מהבריי' דלקמן וז"ל תניא כותיה דרב ששת ולאו מטעמיה טהורה ולא שיש לה עדים במד"ה וכו' יע"ש ופירש"י שם ולא מטעמיה דועד אין בה לאו לספק סוטה מדרש אלא לסוטה ודאית בעד אחד וכו' יע"ש ולפי זה מאי דקאמר רש"י דאין המקרא יוצא מדי פשוטו וכו' היינו לסברת ר"ש דלמד משם לסוטה דאין המים בודקין אותה אם יש לה עדים וכו' אבל למאי דלמד מהברייתא דקאמר טהורה ולא שיש לה עדים וכו' אתי שפיר מאי דקאמר הרא"ם דועד אין בה לא קאי אלא אוהיא לא נתפסה וק"ל:

ע"ב התוס' ד"ה וטהורה ולא שיש לה עדים במד"ה וכו'. אבל מואם לא נטמא' האשה אין ללמוד מינה הכי ואם לא נטמאה ונזרעה זרע הא אם נטמאה ויש לה עדים במד"ה לא ואמאי איצטריך וטהורה משום דלא דרשינן הכי אלא מכח יתורא דוטהורה אבל ואם לא נטמאה וכו' איצטריך לגופה ולא דייקינן לה הכי אלא ואם נטמאה וצבתה בטנה ונפלה וכו' דאל"ך תקשה רישא דקרא אסיפיה וק"ל. אלא דקש"ל לפי פירוש הברייתא דילפינן הכי מן הקרא וטהורה ונקתה ונזרעה זרע