גושפנקא דמלכא (רמב"ם) סו

ואיפשר לומר בדוחק דכוונתו לומר דרבנן דהכא קאמר אחר דהלימוד מבכלי מודו לר"י דבעי חדשה וסתם תנא דקאמר אמתני' דידן דקתני היה מביא וכו' ומאי דקאמר בתוספתא דברי ר"י לאו לאפוקי דרבנן פליגי עליה אלא משום דדבריו מפורשים לכך נקט ר"י אבל רבנן מודו והוי שפיר דקאמר דסתם תנא חדשה וכו' מאחר דרבנן מודו ליה. אלא דדבריו הם הפך דברי רש"י דקאמר בד"ה ל"ש וז"ל רבנן דמתניתין דלא בעו חדשה וכן מבואר מדברי מרן הכ"מ שכתב ה"ט דרבינו דבעי חדשה משום דפסק כר"י משום דרבה דהוא בתרא מפליג בהדיא וליכא למימר דדבריו דקאמ' דפסק כר"י קאי אנתאכמו וכו' דרבה מפליג בהדיא וקאמ' ל"ש וכו' ולא קאי אפיילי. חדשה דגם אפיילי חדשה קאי כמ"ש דבריו שם לתרץ הבעיי' דכיון דלרבנן לא בעי חדשה וכו' הרי דרבי' דפסק דבעי חדשה הוא כר"י מאחר דרבה מפלג פליג בנתאכמו בכלי פסק כוותיה בכלי בכוליה הרי דבריו הפך דברי התוי"ט

ולא ידעתי מי הכריחו לזה אם אנו אומרים דרבנן אית להו דבעי' חדשה והוצרך לומר דסתם תנא דחדשה בעי' והיכן סתם והתנא לא הזכיר בלשונו חדשה ואחר שאנו אומרים דלאו היא זו אלא הוראת מקום אפי' אם נפרש דסתם לן תנא דלא בעי חדשה מכ"ש דלא תקשי סתמי אהדדי אהך דכל המימות כשרים וגם דברי רבינו מתוקנים דל"ת דהכא פסק דבעינן כלי חדש והתם דמי מקוה כשרים מאחר דלא יליף ג"ש אלא מבכלי והכא פסק כר"י וכמ"ש הכ"מ יע"ש ומצי יליף ממצורע דבעי כלי חדש וכו' ולא בעי מי כיור מים חיים ואף ע"ג דהכא פסק כר"י והתם פסק כרבנן מה בכך ומרן הכ"מ נתן טעם לשבח בשביל מה פסק כר"י

הלכה י"א ואח"ך כהן אחד בא אליה וכו' ומביא חבל מצרי וכו' ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מכל מקום וקושרו ע"כ הכי איתא בגמרא דסוטה (ד' ח' ב') בעא מניה ר"א וכו' חבל מצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו וכו' א"ד משום דאמר מר היא חגרה לו וכו' א"ל תניתוה וכו' ויש לדקדק אחר דהמבעי ידע הברייתא היא חגרה לו וכו' אם כן מאי ספיקא איכא קמיה דהא קתני בהדיא בבריית' היא חגרה וכו' והוא אומר בפי' דאמ' מר היא חגרה וליפשוט מינה ועוד מאי קאמר משום שלא ישמטו בגדיה מי הגיד לו טעם זה ואם ידע ג"כ הברייתא דקאמר ליה הפשטן תניתוה ומספקא ליה אי תנא דידן ס"ל כמר או כמר מאי מיפשט ליה תניתוה והרי גם הוא ידע ומספקא ליה. ואיפשר דכוונ' המבעי היא דעיקר הבאתו של חבל שלא ישמטו דדיה וא"כ בצלצול סגי הכוונה דיודע תרוייהו ונסתפק מהו הטעם דכל חדא אומרת טעם אחד ואם עיקר הטעם כהך ברייתא משום שלא ישמטו אם כן א"צ לחפש אחר חבל מצרי. משא"כ אם עיקר הטעם משום שהיא חגרה ובאגב שלא ישמטו בגדיה צריך לחפש אחריו וכשיט ליה דעיקר הטע' הוא שלא ישמטו בגדיה כדדייק תנא בלישניה כדי שלא ישמטו אבל הך ברייתא דקתני היא חגרה וכו'. אין להכריע ממנה דאיכא למימר שלא ישמטו ומיהו בחבל משום שהיא חגרה. א"נ דהמבעי אינו. יודע כי אם הך ברייתא דאמר מר ומאי דקאמר שלא ישמטו מסברא דנפשיה ומסתפק בברייתא עצמה בשביל מה עיקר הבאתו ונ"מ דא"צ לחפש אחריו והיינו העיכוב דקאמר אם צריך לחפש אחריו א"ל כדפירשו התוס' בפי' רש"י דאינו עיכוב ממש בדיעבד

וכתבו התוספות ד"ה תנינא ואחר כך וכו' וז"ל ולא ידענא מאי פשיט מהכא וכו'. נראה דהתוס' הבינו בדברי הפשטן דעיכוב ממש בדיעבד ופשיט לה מהכא תניתוה דאינו עיכוב אלא לכתחילה בעי חבל מצרי ולכך הוקשה להם מאי פשיט מהכא טפי מהא דחגרה לו וכו' דהך נמי היינו לכתחי' דהיכא כתיב חבל מצרי בתורה. וקש"ל דאמאי לא הוקשה להם על המבעי גופיה דמנין לו עיכוב כלל דהא דקתני היא חגרה לו היינו לכתחילה דהיכא כתיב וכו' בתורה וכו'. ואי לא מסתפינא לפרש דברי התוספו' דקאי אמבעי ואף על גב דתפסו דבריהם בדברי הפשטן כדי שתהיה תמיהתם אתרוייהו והאי דקאמר מאי פשיט' ליה מהכא טפי מהא וכו' נ"ל דקאי אמבעי דקאמ' משו' שלא ישמטו בגדיה מעליה בצלצול קטן סגי דאינו מעכב משמע דאם באמת הטעם שלא ישמטו בגדיה פשוט דלא מעכב ואי אמרי' הטעם משום שהיא חגרה וכו' הוי לעיכוב ועל זה קאמרי לא ידענא מאי פשיט וכו' מאחר דהעיכוב הוא לכתחילה למצוה ליכא עדיפות מההיא דהיא חגרה טפי מהך שאם נאמר שלא ישמטו לכל הצדדין ולכל הטעמים לכתחילה למצוה בעי' חבל דאם לא כן אמאי נקט התנא חבל ודאי לכתחי' בעי' חבל אפי' אם אמרי' טעמא כדי שלא ישמטו וכו'

ותירץ מיהו לפירוש רש"י דקא מבעי על עיקר הבאתו ונ"מ בין שני. הטעמים אם צריך לחפש אחריו יותר מדאי או לא אי אמרי' טעמא משום שלא ישמטו וכו' העיקר שלא ישמטו ואפילו בצלצול קטן סגי אלא כדי לצערה ואין צרי' לחפש אחריו יותר מדאי ואי משום שהיא קשטה וכו' צריך לחפש. אחריו ופשיט ליה תניתוה כדי שלא ישמטו נתינת טעם דמשמע דהוא עיקר הטעם וכן צריך לפרש דברי מהרש"א ז"ל כדכתי' דאל"כ תקשה כדאמרן ומאי צדדין הבעייא לדבריו אי קאי אפשטן. וק"ל

הלכה י"ב ואח"ך מביא עשרון קמח שעורים משל בעל וכו'. ונותנו לידה כדי ליגעה. ע"כ משנה ריש פ' היה מביא די"ד וכתבו שם התוס' ד"ה כדי ליגעה וכו' ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא וכו' יע"ש קצרו בדבריהם במקום שהיה להם להאריך. וכוונתם היא לומר דמאי דקאמר' מתני' כדי ליגעה לת"ק דר"ש דאית ליה היה משקה ואחר כך מקריב ההודאה משום דחסה התורה עליה כדי שלא תמות ולר"ש דאית ליה מקריב ואחר כך משקה כדי שלא ימחה שמו ית' נמצא לר"ש אית ליה הכא דאמרי' דוקא כמ"ש הקרא ואחר ישקה את האשה דהיינו אחר ההקרבה ולכך קאמר מקריב ואח"ך משקה ולכך ק"ל לתוס' ור"ש דריש טעמא דקרא ולא אמרי' דוקא הכא ואמאי הכא קאמ' ואחר ישקה דוקא וטוב לפרש כת"ק לאחר הקרבה השקאה שהיא מנחת זכרון מזכרת עון ותי' דהכא ליכא נפקותא ור"ש לא דריש טעמא דקרא ואמרי' לה דוקא אלא היכא דאיכא נפקותא כגון לא תחבול בגד אלמנה

הלכה י"ג ואח"ך לוקח המנחה מן הכפיפה וכו' ואינו נותן עליה שמן ולא לבונה ואם נתן לוקה וכו' ע"כ משנה בריש היה מביא ועיין בגמרא שם (ד' י"ד ב') ומאי דקאמר הש"ס מגישה בקרן דרומית