גושפנקא דמלכא (רמב"ם) סג

הלכות סוטה

פרק א' ה"ב הסתירה האמורה בתורה וכו'. שאמר לה אל תסתתרי עמו בפני שני עדי' אם שהתה עמו כדי טומאה וכו' הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים וכו' ע"כ. משנה בריש סוטה המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה לה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו רבי יהושע אומר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה ע"פ ב' ע"כ וי"ל דהול"ל אם קינא לה וכו' דהיינו בדיעבד. מאחר דהתנא נקט בלישניה לשון דיעבד כדמוכח מניה בש"ס דאסור לקנאות מדנקט בלישניה המקנא ואיפשר היא דקשיתי' לרש"י ז"ל ד"ה מקנא לה ע"פ ב' וז"ל אם בא להשקותה וכו' ר"ל האי דקאמר מקנא לה היינו אם בא להשקותה אומרים לו צריך אתה בתחילה להיות מקנא לה ע"פ ב' ולדברי התוספו' לקמן ד' ג' ב' ד"ה ר"י אומר רשות וכו' דכתבו שם דרבי אליעזר אית ליה מקנא לה חובה כמו שהוכיחו מהירושלמי ותנא דידן הוא דנקט בלישניה המקנא ודיוקא דהש"ס היינו לתנא דידן אבל ר"א דאמ' חובה ניחא דנקיט בלישניה ר"א אומר מקנא לה וכו' בדיוקנא וקי"ל

ומשקה לה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו וכו' ולא זו אף זו קתני ופי' לא מיבעיא ע"פ ע"א אלא אפי' ע"פ עצמו נאמן להשקותה. ואע"פ דאית לן דבבא אחת דהיינו בשתי תי' לא אמרי' לא זא"ז כמ"ש התוספו' במסכת קידושין במתני' דהאיש מקדש בו ובשלוחו וקא פריך הש"ס השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא וכו' וכתבו שם התוספות דבשתי תיבות לא אמרינן לא זא"ז. דוקא התם דקאמר ב' תיבות בו ובשלוחו אבל הכא דקאמר או ע"פ עצמו דהוסיף תיבת או מקרי ב' בבות ואמרינן לא זו אף זו. אי נמי אפילו נאמר דגם הכא מקרי שני תיבות ובבא א' אמרינן בה לא זא"ז דלאו כללא כיילי התוס' דבשתי תיבות לא אמרינן לא זא"ז בכל מקום דהרי מצינו דבריהם בהפך במסכת יומא (דף כ"ג א') אחת או שתים וכו' ופריך בש"ס שתים מוציאין א' מבעיא וכו'. וכתבו שם התוספות וז"ל אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא זא"ז וכו' יע"ש והוא הפך דבריהם במס' קידושין דבשתי תיבות לא אמרי' לא זא"ז ומוכרחין אנו לומר דלא קאמרי התוספות דבשתי תיבות לא אמרינן לזא"ז אלא דוקא שם בקידושין דבתיבת בו ליכא שום חידוש דאם הוא עצמו אינו מקדש מי מקדש אבל הכא דאיכא חידוש בע"פ ע"א והוא הפך שאר עדויות אמרינן לא זא"ז וכן במסכ' יומא איכא נמי חידוש. עיין יב"ש

והיותר נ"ל דשאני מסכת יומא דהקשו התוספות ואף ע"ג דבכמה דוכתין קתני לא זו אף זו משום דהוסיף תיבת או כמו הכא ולכך הקשו התוס' אע"ג וכו' משום דלא מקרי ב' תיבות ומשם סייעתא לדברינו דלעיל שכתב' דאחר שהוסיף או מקרי כמו ב' בבות ובזה לא תקשה דברי התוס' אהדדי ולא הוצרך הר' יבין שמועה לתירוץ דלעיל דליכא שום חי' אלא לגבי אחריני כמו הסול והסיר וכו' וארבעים וחמשים ואחריני דלא כתיב בהו או. אבל הכא ובמסכת יומא דכתב א' או ב' שפיר מיקרי ב' בבות ולכך לא הקשה שם הר' י"ש מההיא דיומא והקשה מאחריני משום דכתב בה או. ודו"ק

רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים וכו'. תי' מקנא לה דנקט ר"י בדבריו יתירה דליכא בה שום פלוגתא ולא היל"ל אלא אף משקה ע"פ ב'. ואיפש' לפי דברי הש"ס שאמר טעמיה משום דקא' בה למעוטי קינוי וסתירה ור"א דוקא למעוטי קינוי אתי שפיר דכוונתו לומר כשם שמקנא לה על פי שנים מכח בה כך משקה לה ע"פ ב' מכח מיעוט בה ולא כדבריך שאמר' דבא למעוטי קינוי ולא סתירה. ודו"ק

והתוספות ד"ה המקנא כתבו וז"ל ותימא אמאי לא קבעה אגב נדרים וכו' ר"ל דהא נדרים מקרי שפיר סדר נשים דהרי כתיב ואשה כי תדור נדר ואגב נדרים תני נזיר דדמי ליה דאין נזירות אלא על ידי נדר ובסוף נזיר איכא משניות טובא בנדרי נשים וכו' והוי דומיא דנדרים. ותירצו דעדיפא ליה וכו' אלא דק"ל אחר דאיכא משניות טובא במסכת נזיר דאית בהו סדרי נשים והפרת הבעל אם כן היא מקריא שפיר סדר נשים ואמאי נשנית באגב וגם בקרא כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו'

עוד כתבו התוס' ד"ה המקנא דיעבד אין וכו' וז"ל ס"ד ועל כרחך אית לן למימר ממשנה יתירה כדפירש"י ע"כ. ר"ל כדפירש"י דהו"לל ר"א אומ' מקנא אדם לאשתו וכו' ואמאי נקט יתור לשון המקנא לאשתו והיא משנה יתירה. וק"ל

הלכה ה' קינא לה על פי שנים ונסתרה עמהם הרי זו אסורה עד שתשה' וכו' וראיתי בספר עינות מים שהקשה והא בפ' שני נזירים הקשה הש"ס על מתני' שאמר' אחד שאמר לשנים נטמא אחד מכם ואיני יודע וכו' מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפו' ואומר וכו' יע"ש הקשה הש"ס והא ספק טומא' בר"הי מסוטה גמרינן לה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ס' טומאה בר"הי והכא ב' נזירים והאי דקאי גבייהו הרי ג' והו"ל טומאה ברשות הרבים ס' טהור וי"ל דספק הגמור דראוי לחוש לו מד"ת אינו אלא בבועל ונבעלת בשנים דוקא אבל אם נסתרה עם ב' דלא שכיח דעבדי עבירה תלוי ביד הבעל וברצונו אי בעי מקנא כדאמר רבי יוסי שם אי בעי מקנא לה ממאה ומעיקר הדין הוא דלמדו לטומאה ולא מדין קפידת הבעל דא"כ נמצאת אתה אומר ספק טומאה ברשות הרבים טמא וק"ל

הי"ד האשה שקינא וכו' ובא ע"א וכו' הר"ז אסורה וכו' פ"ק דסוטה ד"ב והתוס' ד"ה כל מקום כתבו וז"ל ואחד דכתי' וכו' ולא יומת ע"פ ע"א וכו' ע"כ יע"ש ולכאורה דבריהם הפך הש"ס דקאמר כ"מ שנאמר עד הרי כאן ב' עד שיפרט וכו' אחד ואם כן מאי קאמרי התוספות ואחד דכתיב וכו' מוקי לה וכו' והרי אצטריך למכתב אחד שלא נטעה ונאמר ב' וכפי דברי הש"ס במכות א"ש דברי התוספו' דהכא דקאמר התם לא יומת ע"פ ע"א מאי א' אילימא ע"א ממש מרישא שמעי' לה ע"פ ב' עדים אלא מאי אחד א' א' יע"ש וזהו כונתם הכא דקאמר כל מקום שנא' עד וכו' עד שיפרט לך וכו' ולכך ק"ל והכא כתי' וע"א לא יענה וכו' לא יומת על פי ע"א והתם לא אצטריך לגלויי על עד שהוא אחד שהרי ברישא דקרא כתיב ע"פ ב' עדים וכו' הא א' אינו מועיל